גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
קשיי העליות
…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.
מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.
קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…
בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.
במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.
בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.
אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.
יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".
ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.
לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".
הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.
אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.
ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.
כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.
רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.
ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.
ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.
במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.
השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.
והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.
המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.
במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.
וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.
והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.
נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.
המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו.