הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך

עליית יהודי מרוקו בשנים 1948 – 1951.

בסקירתו על יהודי מרוקו בינואר 1952 ציין מנהל מחלקת העלייה ממרוקו, זאב חקלאי כי לעומת מצבם הביטחוני היציב בערים הגדולות – שם פעלו הצבא והמשטרה הצרפתית – קשה ביותר מצבם הביטחוני בעיירות ובכפרים, בעיקר בדרומה של מרוקו, ורבים מהם חוששים לחייהם ממש.

כבר בדיון הראשון של הסוכנות בדצמבר 1948 על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו נכתב : " הם חיים בפחד תמידי ואין הם בטוחים שפרעות אוג'דה וג'ראדה לא יחזרו שנית.

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני, בספטמבר 1948, קרא הוועד לאומות המאוחדות להגן על היהודים בארצות ערב – לאחר המהומות והפוגרום באוג'דה ובג'קרדב שבמרוקו, שבהם נהרגו 41 יהודים, וכן לעמוד על זכותם לעזוב את ארצותיהם לארץ ישראל. ובקול קורא יצא הוועד הפועל הציוני ליהודי ארצות ערב :

" לאחינו בארצות ערב ייאמר : ממדינת ישראל שלוחה לכם ברכת אחיכם, אזרחי ישראל וציוני התפוצות. שערי מדינת ישראל פתוחים לפניכם, התאוששו אזרו כוח, התכוננו ליום בו ישתרר השלום ותיפתח גם לפניכם הדרך לעלייה, לעבודה ולהשתרשות באדמת המולדת, ששמרתם לה אמונים כל דורות גלותכם, חיזקו ואימצו "

תחילתה של הסלקציה.

במושב הוועד הפועל הציוני, בין 22 באוגוסט ל-3 בספטמבר 1948, מציין הוועד הפועל לשבח את הסוכנות על מאמציה להעלות עולים מכל העולם, אך על העלייה ממרוקו נאמר :

" עתה נעשים סידורים עם השלטונות הצרפתיים, לפתיחת עלייה ישירה ממרוקו לצרפת ולהפסקת האפשרות ליציאתם הבלתי מכוונת דרך אלג'יר – אלג'יריה -. על ידי סידור זה תהא האפשרות להפעיל במקום ועד ארצישראלי לבחירת העולים, להעביר את המועמדים בביקורת רפואית לפני אישורם לעלייה ולהסדיר את עלייתם במכסות חודשיות לשם רגולציה.

אך עקב הצורך בהתארגנות מתאימה החלה מדיניות זו להתממש רק בשנת 1950. בנובמבר 1948 כתב ד"ר א' נדר, מהמחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון, אל מחלקת העלייה :

ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה כי מפי באי הכינוס הושמעה ביקורת על הפלייה מארצות המזרח, הן בנוגע למימדיה שאינם מתאימים למצבת החמור של היהודים בארצות אלו, בנוגע לתנאי עלייתם ודרכי קליטתם שהעולים מהמזרח התיכון ומאפריקה הצפונית ".

הסוכנות היהודית הקצתה מכסות עלייה קטנות ליהודי צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. כך עולה ממכתב שנשלח מהמחלקה לענייני המזרח התיכון למחלקת העלייה :

" בתוכנית מחלקת העלייה של הסוכנות לשנת 1949 מופיעה צפון אפריקה על שלוש ארצותיה ב-32.000 עולים. לא ברור לנו על מה מבוסס המספר הזז…שאינו הולם לא את הצרכים ולא את האפשרויות…יש לראות את חופש פעולותינו – חופש יחס – בצפון אפריקה כזמני…על כן יש לעשות מאמץ עליון במשך השנה הזו להעלאת יהודי צפון אפריקה ".

פנייה זו הייתה נאיבית מאוד, שכן בשנת 1949 לא יכלה מדינת ישראל להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ; אך בד בבד היא מצביעה על מכסה נמוכה מאוד ליהדות צפון אפריקה, שכן הריבוי הטבעי בשנה של יהדות מרוקו עמד אז על כ-4.5% בשנה, דהיינו קרוב ל-12.000 נפש. וכך, עקב הקטנת המכסות בשנת 1949 ליהדות צפון אפריקה עולו לארץ רק 16.363 יהודים מכל שלוש הארצות.

באוקטובר 1950 עד מרץ 1951 – יעלו משלוש מדינות צפון אפריקה 3.000 יהודים, ובכלל סך זה מעליית הנוער ; וליהודי מרוקו הוקצתה מכסה של 900 נפש לשישה חודשים, כולל מעליית הנוער, דהיינו 150 לחודש.

ביולי 1950 אמר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

השבוע הגיע הטרנספורטר הראשון של צעירים מצפון אפריקה…הם באים בייחוד ממרוקו וחלק מטוניס – תוניסיה – ההוראה היא לקחת רק צעירים בריאים, פרט למחלות הטראכומה – מחלת עיניים – שחושבים לרפאו כאן, אם יתברר שאין זה כך, נפסיק עלייה זו.

הנה כי כן ראש מחלקת העלייה מבהיר, שמדיניות העלייה מצפון אפריקה היא של צעירים בריאים.

באוגוסט 1950 כתב יצחק רפאל לראש מחלקת העלייה בתוניס, ובו הוא דורש לשמור בקפדנות על המכסות החודשיות הנקבעות במרד בפאריס, ולא לשלוח למרסיי יותר ממספר זה.

בתקופה העלייה ההמונית בוצעה הסלקציה בשתי דרכים : האחת – סלקציה בין גלויות. מבין כל גלויות העולם הוקצו ליהדות צפון אפריקה מכסות עלייה נמוכות, וללא שום פרופורציה למספר היהודים באותה גלות. כך, למשל, הועלו בתקופה זו ממרוקו 20.112 נפש, המהווה פחות ממחצית הריבוי הטבעי שם. כלומר יהדות מרוקו לא רק שלא קטנה – אלא אף גדלה.

הדרך השנייה בביצוע הסלקציה הייתה " הברירה הרפואית ". מאחר שהמכסות היו נמוכות ממספר המועמדים לעלייה ( ב-4 בנובמבר 1951 אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " רק בקזבלנקה רשומים לעלייה היום 35.000 שמהם 15.000 קיבלו אשרות על ידי משרדי הממשלה.

ניתן היה לבחור את המועמדים היותר פרודוקטיביים והיותר בריאים. ואכן, המחלקה הרפואית של מחלקת העלייה ממרוקו, בראשות ד"ר שניצר – היא שביצעה את הסלקציה הרפואית. כפי שסיכם יצחק רפאל את העלייה בשנת 1951 : " מכל הארצות עלו ללא סלקציה, למעט צפון אפריקה ופרס.

למען האמת יש לציין, כי עקב האנדרלמוסיה, ששררה אז בארץ בתחום העלייה והקליטה, עלו בשנים 1948 – 1949 ממרוקו 8.000 יהודים ללא סלקציה ; אך בשנים 1950 – 1951 עלו משם 12.112 יהודים לאחר סלקציה רפואית.

ארבע סיבות עיקריות לסלקציה ביהדות צפון אפריקה בתקופה זו :

1 – עם הקמת המדינה היה פוטנציאל העלייה מכל הגלויות גדול, ועל כן ניתן היה לקבוע סדרי קדימויות. עדיפות ראשונה – לשארית הפליטה ; ועדיפות שנייה – ליהדות בבל, תימן ולוב, הנמצאות בסכנה.

2 – הקשיים הגדולים שנוצרו בארץ עקב הכפלת מספר תושביה בתקופה כה קצרה.

3 – הדימוי  הסטריאוטיפ – השלילי של יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

4 – החשש משינוי דמוגראפי – החל משנת 1950, שייתן למדינה אופי לבנטיני נחשל.