הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים או המזוהים איתם

יש במרוקו מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים איתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפאגאנית והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים.

 מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם הדתיים של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה. ייתכן והיהודים בזמנים שונים היו שותפים במימד המעשי של פולחן זה והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. קל מאוד לנתח היום במונחים לא כל־כך ברורים של פאגאניות וזיקה למיתוסים, תופעות קדומות אלה, ולראות בזיקת המעריצים למיניהם המשך של תופעה זו, מתחת לשכבה דקה של פולחן הקדושים המקובל.

האדם הדתי מייחס קדושה למקומות מסוימים, תופעה הידועה בכל החברות המסורתיות. המקום הקדוש מתגלה על־ידי סימנים־סמלים כגון האבן, העץ, המעיין… המשמעות הקוסמית של המקומות הקדושים ברורה. המרחב הדתי מתקדש עם כל אביזריו ומכאן המשמעות המיוחדת שיש לעצמים בטבע. יחד עם זאת העלתה בדיקתנו שמעטים המקרים בהם יהודים העריצו עץ, אבן או מערה מבלי שיתלוו לעצמים אלה מסורות על דמויות היסטוריות או אפילו פיקטיביות; בעיקר אלה הקשורות לחלומות. מכל מקום, מבחינת הפנומנולוגיה הדתית, חשובה וקובעת העובדה שיהודים האמינו בדמויות הקשורות בעצמים אלה וייחסו להם כוח עצום. יש לציין שרוב הדמויות הקשורות לעצמים בטבע חיו, לפי המסורת, בתקופות קדומות מאוד.

האמונות הקשורות לאבנים מרובות במרוקו. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר עצמו ונהוג להדליק עליה נרות. מספר מסורות מספרות על אבן גדולה או סלע שניתקו מההר וכיסו את הקדוש, כמו במקרים של ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ דוד ומשהור׳ סעדיה דאדס ואחרים. על מול אל־חאזרה אל־מנזורה מסופר שאבן מסותתת נפלה עליו ומכאן ציונו, היינו בעל האבן המסותתת. גם תלמידיו נקברו איתו לאחר מותו כשההר התמוטט ואבנים קברו אותם מתחתיהן.

יש והאבן מסמלת את מקום קבורתו של הקדוש והמסורת מספרת מפורשות שהוא קבור מתחתה, כמו במקרים של ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יחייא אלכדאר', ר׳ יצחק הלוי, ר׳ עמרם בן־דיוואן, ור׳ שלמה עמאר: על ר׳ אלעזר בן ערך מסופר שבמקום קבורתו היתה אבן גדולה, וכל פעם שניסו להרחיק אותה כדי לבנות לו ציון, חזרה האבן לבדה למקומה: במקום קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור היתה לפי המסורת אבו שעליה מצויר גמל.

יש והקדוש הקבור מתחת לאבן מתגלה ליהודים בחלום: ר׳ מימון אלגרבלי גילה לאנשי חברא קדישא בחלום, שהוא קבור מתחת לאבן עגולה שבבית־הקברות בסטאט: ר׳ יצחק אל־קאנסינתגלה ליהודי דבדו בחלום, לאחר שמוסלמיה ראתה אור היוצא מאבן קטנה בבית־הקברות היהודי וקראה ליהודים לבוא לראותה.

לפעמים הקדוש הקשור לאבן לא מזוהה עם דמות היסטורית או אפילו פיקטיבית, כמו במקרה של מול תפילין שהוא אבן גדולה ליד תאמאזרת שעליה מצוירים ציצית ותפילין, או של לאלה ספיה, אבן גדולה ומעליה אבנים קטנות לבנות כמו מרצפות, ובתוכן מדליקים האנשים גרות. 'מקרה ברור יותר הוא זה של סידי מול אל־חאזרה, דהיינו אדוני בעל האבן, בסכורה. זוהי אבן שמתחתה נמצאו נרות דלוקים כאשר מוסלמי חפר במקום.

רבי אליהו מקזה

כאן הזיהוי קשור באופן בלעדי לאבן, כמו גם במקרה של הקדושה לאלה קאפיה, שהאבן שבמקום נושאת בעצמה את השם לאלה קאפיה. קרוב לודאי, שהכהנים, הקבורים לפי המסורת מסביב לאבן גדולה באימיני' ובתאגמאת, הם דמויות פיקטיביות, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהם חיו בעבר לא ידוע.

המסורות הקשורות לסלעיםדומות מאוד למסורות הקשורות לאבנים. מולאי תאמראן ומולאי אינגירדקבורים מתחת לסלעים. ר׳ חיים קבור בין שני סלעים, ור׳ יעקב ברדיעי תקע את מקלו בסלע, נכנס לתוכו ושם נקבר, כאשר נרדף על־ידי שודדים והוא רכוב על סוסו. במקום קבורתו של ר׳ יואב בן צוריה ישנו סלע, ובו סימן של כף רגלו. מעל קברו של ר׳ פנחס אל כהן היו סלעים רבים. גם על סלעים נהוג להדליק נרות. רבות הן המסורות הקשורות לערימות אבנים המצויות במקומות רבים במרוקו והנקראות בשם הכללי קרקור.

 הקרקור הקשור לקדוש יכול לשמש תחליף לקבר עצמו, או שהוא מוקם במקום שממנו רואים לראשונה את קברו של הקדוש, בדרך כלל במקומות הגבוהים, ובמיוחד במעברים הצרים שבמקומות הגבוהים יש וזהותו של הקדוש הקשור לערימת האבנים אינה ידועה, כמו במקרים של הצדיק מאזרו, של תוקשושת, ושל לאלה תאקרקוזת. מקרה קיצוני הוא של ערימת האבנים שבאיית בו־חלאו, ליד וארזאזאת, שאינה קשורה לקדוש כלשהו. אנשים, בעיקר נשים, נהגו ללכת לשם, כשנפלו קורבן לכישוף והיו שורפים קטורת על האבנים. אם בקשתם התקבלה, מים היו מבעבעים מתוך אבנים ויוצאים בצורת דמותו של הכלי שבו נעשה הכישוף.

ערימות אבנים משמשות תחליף לקבריהם של קדושים, כמו אצל ר׳ יחייא בן־יחייא, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ אברהם אווריוור ומול בגי בגי. אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו הרבה אבנים קטנות על־יד האבן הגדולה. אלה היו בקשות של המבקרים. העדות על היהודיה, שברוב תמימותה התפללה בכל ליבה והדליקה נרות על ערימת אבנים שמוסלמי הראה לה, מתוך אמונה ששם קבור הקדוש שרצתה לבקרו, מאירה בצורה יפה את התופעה של הערצת אבנים, המזוהות על־ידי יהודי מרוקו כמקומות קבורתם של קדושים.

מסורות רבות קשורות למערות קיימות במרוקו. המערה היא מעין השלמה טבעית של האבן הנפתחת, החלק הפנימי של הסלע. נכנסים אליה בזחילה, אם פתחה צר, ומדליקים בפנים נרות. הפולחן הקשור למערה עתיק מאוד ואין יודעים מתי הוא התחיל. לפי המסורת קבורים במערות ר׳ חיים לשקר, חזן אל־חילי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ יחייא לחלו.

הערת המחבר : לערימות אבנים בצפון אפריקה יש ציונים מיוחדים לפי ייעודן: לקרקור המסמל אות מוסכם בין שני אנשים שנדברו לעבור במקום מסוים, קוראים ״רג׳ם״_; כשהקרקור מוקם לשם ציון מאורע, כמו חנייה של השולטן במקום, קוראים לו ״עלאמה״; סוג אחר של ערימת אבנים נקרא ״חדאדא״ ומוקם על גבולם של שני שבטים. בני השבטים באים ל״חדאדא״ ונשבעים בשם הקדוש הנמצא בקרבת מקום כדי לקיים הסכם, למשל (הקבלה מעניינת לגלעד של יעקב ולבן, בראשית לא:מז); במקום בו מת אדם בשדה, מקימים ״מנזה״; אם האדם נרצח, ערימת האבנים המוקמת במקום נקראת ״קרקור אל גריב״, היינו קרקור של הזר, כי על־פי־רוב זרים הם הנרצחים. נהוג לזרוק אבן ליד קרקור אל גריב, כאשר עוברים לידו.