רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק שני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

שלמה אבן וירגהשבט יהודה

השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.

השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה — מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהמספרים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי וקבל דת ישו והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשוליש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העמים לא תמצא מאי זה שרש נמשכו.

והנה רומי אשר משלה בכל  העולם עד הרי חשך, כי לא יכלו עבור, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מאנשי רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם התבלבלו המש­פחות, כי ראשונה היה הקיסרות ברומי ומשם נעתקה לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון  נקראים רומייוס על שם רומי.

 אחר זה באו הצרפתים ואמרו כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם זרע המלך אליפס, והביאו הקיסרות לצר­פת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא ? כי הנה באמונתנו 30 לא נודע משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, ואמר כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אומר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך נייחסהו לדוד ? ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו!

השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתייהסה לדוד, כל שכן שאינו פגם  באמונתנו כאשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו! אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אפקיד רוחי, ואין הכוונה אלא לומר כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם: ״ובגוים לא יתחשב״ וחשבנוה לבזיון הלא הוא  לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר מיד: ״מי מנה עפר יעקב״.

השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי                                                                                      

אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה למה תהפוך אותם לסמימות? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים יותר עצמיים ואש­אלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותם מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים                                                                      

השיב טומאש: אמרו היהודים כי אין זו שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן לנמלה האור שנתן לשמש?

אמר המלך:אני לא שאלתי ממך מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך, אם אינך טפש כמותם!                                                                

אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האבראבאניל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.

אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בעניני הויכוח, והרשות נתונה, לכן אמור מה שאמר לך.

השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצמח, והאספוג  הוא אמצעי בין הצמח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין הש­מים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודי. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם, שהוא במדרגה יותר מן החי, אינו נזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו, וכן נזון מן החי ולא כל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד! והיהו­די, שהוא למעלה ממדרגת האדם, אינו נזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוח­דים, ואפילו מאלה אחר תקונים רבים, במליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאלו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא  יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים: ״ואבדיל אתכם מן העמים״. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ולכן לא נתנו אותם מצות לכם. אמר המלך: ומה תשובתך אליו?

אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההם לא נתנו אלינו מפגי חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם: ״לכן זונה שמעי דבר ה,״, לכן הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים  העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים, לטוב מזגם ושלמותם, מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנג׳ה למתיקות.

אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינם ממין המאכל.

אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק 15 לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעי להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריך כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועיל הל תרי״ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרי לגלגל היומי, והיהודי— לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי 20 שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף כל סוף בעל חמר, צריך שיע­שה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימ­צאו לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה. 25 אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך, ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו: ״בושה אמכם״ וכוי. והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא 30 בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שגינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם זנב הפרד, וגדול המגיע לנשקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו שהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר: ״דמות כמראה אדם״, ובחיות אמר: ׳׳ דמות פניהם פני אדם״, והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות  מצוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם

אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.

ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת  נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.

השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך, המלך.

 אמר המלך: מה עשיתי רעה — יבוא המגיד.

אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה ולא נתת  לו שום עונש, ואיה מלך המשפט? שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש!

השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהר­תיו בכל עצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם  ועשה כפי שכלו, ולמה יומת? מה עשה?!

השיב טומאש: ישמעו אזניך, אדוננו, מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ונאמר: ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לש­רים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם״. ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו  הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שס״ה בתים של עבו­דה זרה כמנין ימות החמה, היו עובדים בכל אחד מהם יום אחד ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הרבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוט למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ול­מדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר אליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרמי—אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות  הגמורה! השיבו לי: אדרבה! מאבותינו קבלנו תוכחת שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.

אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת!

 אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.

 אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני, אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאוטישמו על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראות והקדושות  ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אלי­הם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.

אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש, כמו שניתנה באש.

אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון ג׳ושפי בן בנבנשת ודון שולימאן ן יעיש, והם שלוחים מן האלג׳אמאש אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שיהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול ויקרבנו אל הר אחד ויראנו גדלו ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי ענייני מושיענו אף על  פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי ובה אמות ועמה אקבר, והיא תושיעני ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.

 אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.

 אמר המלך: אמור קצתם!

אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף. ואמרו, כי בבית הב׳ לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן ולקחו ממנו ונתנו על עצי המערכה שבמזבח ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדין שעת אכילה לא הגיע. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, רוצה לומר הכבשים לזאבים. ואחר אמר ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.

אמר המלך: גם אני שמעתי משטויות היהודים כאלה. אמרו שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכנים אותם דברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצ­דיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כוונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונתם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון 15 לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.

אמר טומאש: דברים אלו ראויים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב. ונ¬שוב לענין ואומר: סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לרוממותו דרך העונש. אמר אדוננו מעשרם, ויותר ויותר היה להם. והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבויים יותר ויותר היה! ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.

השיב המלך: על ב׳ דברים נפלאתי: האי — מנין לו לשלמה כל העושר העצום ההוא? הב׳ — איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר \ אמרת?

השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאין לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.

אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפתנו, לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך יכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?

השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר! והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא: ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו, משום ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוליו גדול ממך אמר כי המשים שגה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובה מולידו שבילייא. גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכין בניהם לבית היהודים אולי ינצלו.
ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופים, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ושרצונם להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחילה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.
השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סבת נפילתם. משל לאילן כי כאשר יגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שאויר שולט בו יותר. וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא: ״השליך משמים ארץ״, אשר כיון למה שאמרנו כי עליתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלו עד שנפרדו הלבבות מאד. וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לו חבר.
ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה — הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר כי לו יאתה השררה והמלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסר מעליהם אימתם ולא חשבום ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא: 
״לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר וארב בשערי ירושלם״, ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שם למעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבויים רבוי הי¬תושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא: ״כלנו כצאן תעינו״. ואמרו הטבעיים כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא: ״כצאן תעינו״, ולא היה להם טוביות הצאן שהם אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר: ״איש לדרכו פנינו״. ומזה נמשכו המחלו¬קות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירש ניקולאו די לירא, והוא מהם והיה יודע עניינם, אמר כי מה שאמר הכתוב: ״לא תבערו אש בכל מושבו¬תיכם ביום השבת׳,כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע במה שאמר:
״לא תעשה כל מלאכה״, אבל אמר על אש המחלוקת שלא יבערו אותו בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב ובטל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר