פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

שנת שלו'ה היא שנת ה'של"ו – 1576 – בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוה״ר שליו הייתי ויפרפרני, בא מולאי עבד למאלך ירייה ממדינות לאג׳אזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא, ונלחם עמו מד מחמד בן עבד לא, יזכר לטוב ועם שהיה מחנהו כבד מאד כמו מאת אלף רכב ופרשים מחזיקי קשת וכידון וגם עשרים אלף כמו

ארמא, ונצח אותם מו׳ עבד למלאך, וברוך אשר לו נתכנו עלילות, ומסבב הסיבות, שאירע מקרה ומרד אחד משרי ארמא במולאי מחמד. והוא היה משרי ארמא לאנדלוס, ונקרא שמו אבדג׳אל שחיק טמיא, ואח״כ נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב׳ של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה, כמו שלשת ימים ואח״ך נכנס אלמדינא מו׳ עבד למאלך וברח מו׳ מחמד למראכיס, ונתנו קהלות הקודש קהלות פאס עם הנגיד אברהם רותי כמו מאה וארבעים אלף אוקיות ויהי המס כבד מאד על הקהלות, ואח״ך הלך מוי עבד למאלך למראכיס ונלחם ג״כ מלחמה חזקה עם מו' מחמד סמוך למדינת סלא ומתו הרבה מחייליו ושריו, ונכנס מוי עבד למאליך למדינת מראכיס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר לקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה והיה זה בנגידות החי ר׳ יוסף אלמושנינו, ואח״כ באה שמועה אל המלך שמו׳ מחמד מדלג על ההרים, והלך עוד להלחם עמו, וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מוי מחמד אל מדינת מראכיש, ועשה כמה נקמות ביהודים ובס״ת הי״ן ולולי רחמי ה׳ שגברו שלא נכנסו האוייבים ללקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, וכתבו אלינו משם ממרכיש שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום.

 ונתנו סימן אחד עשר יום מחורב וכוי והגירוש היה בחדש אדר והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מוי מחמד לשם. ואח״כ באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח והכריזו החכמים על הקהלות לבל יעשה שום אדם תבשיל של דבש ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ״ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכיש, ואחר עבור חג הפסח גזרו החכמים תענית וקראו כמה קינות וכמה תוכחות ובאותה שנה ג״כ אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד, ואח״כ בשי השל״ח  בר״ח כסלו, עבר מר מחמד הנז׳ עלינו והצילנו הי״ת מידו ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מוי עבד למאליך, ובא מוי עבד למאליך ממארכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והיתה המלחמה כבדה עד מאד, בוויאד למכאזין, סמוך למדינת אלקצר יע״א, יאע״פ שמת מולאי עבד למאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים הנה המלך עדיין חי, ובאותו יום מתו ג׳ מלכים, א׳ מולאי עבד למאליך והביאוהו לכאן וקברוהו.

ב׳ מולאי מחמד ועשה לו המלך מולאי אחמד יר״ה [הוא אחיו של המלך מולאי מחמד ומלך תחתיו בשנת פדות שלח] בזיון גדול והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן, ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאשטייאן מלך לזבואה שלו״ל, ובכ״ה והי״ת הצילנו מידו והיתה המלחמה חזקה עד מאד בשי השל"ה יום ב׳ לר״ח אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן. ומלך מולאי אחמד יר״ה ועשה משפטים גדולים בכל השרים אשר היו עם מולאי עבד אלמאלך וגם בדג׳אלי שחיק טמיא כן יאבדו כל אויבך ה׳ ואהביו כצאת השמש בגבורתו האל יקרב לנו משיחינו מלכנו אכי״ר וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל, והנך רואה בעיניך מה עמקו מחשבותיו.

מ״כ שנת השכ״ב פי שלהי ניסן קטעו ידאיין זוז ליהוד פי מכנס דסמייתהום א׳ יצחק ן׳ לבאז, ב׳ יונה לחול נ״ע פי לבאטל בגיר אמאר אסולטאן, וכאן סבאב האד סי עלא עד אדארב מעא כה״ר שמואל נחמוס וחסלו פי אסג׳ין ז׳א ואחד יקולולו אזרהוני יש״ו שיך אלחומא יסאלהום סי חסיפא אמר עליהום ואחד יקולולו סנאנו וקטאע ידיחום בגיר אמר אסולטאן מן תמא לכמס אייאם מאת יונה לחול ולאכור באקי אנדור אש יפעל אדראר ביה הי״ן השם יאמר די לצרות עמו ישראל אכי"ר. 

ת ר ג ו ם : מצאתי כתוב שנת השכ״ב (1562) בסוף

סלאת אלפאסיין

חדש ניסן כרתו ידיהם של שני יהודים בעיר מכנאס שם הראשון יצחק בן אלבז והשני יונה לחול (לחוולי) נוחו עדן על לא חמס בכפם בלי פקודת המלך, וסיבת המאורע על המריבה שהיתה להם עם כה״ר שמואל נחמוס ונכנסו לבית הסוהר, ואז מצאה ידו של גוי אחד שמו אזרהוני יש״ו (ימה שמו וזכרו) שהיה פקח על שכונה אחת. שנטר להם איבה ובא ליפרע מהם את חובו. ובפקודתו צוה לאחד שמו סנאנו שכרת את ידם בלי מאמר המלך. ואחרי חמשה ימים מת יונה הנז' והאחר נשאר בחיים כעת ונראה הלאה מה יצא לו מהמקרה הזה השם ינקום נקמתם ויאמר די לצרות עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

עוד מצאתי כתוב לסמוך ירידה אל ירידה ג״כ.

 אירע במתא פא״ס ש׳ גש״ן לפ״ק, (שנ״ג = 1593 למנינם ) שתפסו יהודי א׳ שמו אברהם בינינו היה גנב עד מאד שהיה מניח ידו על המפתחות והיו נפתחים בלא מפתה ותפסו אותו כמה פעמים למות והיה אומר לאו״ה שהוא גוי והיו משלחין אותו. עד שגנב חצר של אלקאדי ס׳ עבד אלוואהד אלחומאייד ואמר למלך שיהרג ולא רצה המלך עד שיום א׳ בין המצרים כ״ו לתמוז יום ד׳ נכנם ללקצבא ( בירה , מושב השלטון ) אלקאייד יחייא לשפוט את העיר ונפל בידו אמר לו כדי לאיים עליו שיהרגוהו והוא אמר שהוא משומד תפס עליו אסיך יחיא בדיבורו ע״פ עדים שלהם ותלאו ושרפו אותו במקום א׳ שמו ואד אסחול עשו לו ד׳ מיתות ב״ד סקילה שריפה הרג וחנק. והיה לישראל צער גדול מילדי הגוים יש״ו ואמרו עליו כשמת לא מת אלא על קידוש ה׳ והיה מזכיר יחוד שמו ית/ השי״ת ישים מיתתו כפרתו וי״ן. אמר הכותב על כן יאמרו המושלים סרקו יא סראק טאל מא בינינו עאייס. ( תרגום – גנסים ! המשיכו לגנוב כל עוד בינינו ( שם הגנב הזה ) חי ) נאם הצעיר עבד ה׳ ב״ה בס׳ ויברך ה׳ אותך לרגלי ד׳ לכסלו, הכותב בש׳ תפד״ה ליצי׳ שמואל אבן דנאן.

אמר הכותב נחזור לתאריך שהיינו בו שהוא של שנת שע״ו (1616) ועכשו אנו בתחילה של ש׳ ש״פ (1620) כתב כמה׳ שאול סרירו ז״ל ר״ח תמוז שנת ש״פ נסעו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם משהלך המלך למכנאסא ואנשי אלבלאד שמו ב׳ ראשים ובחדש זה הרגו בחוד אחד בנו של ישעיהו בן שניור הי״ן.

רוב תלאותינו מן האנשים היהודים הרשעים שהם סיבה מטבע הזהב(?) ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יהודים ועברו כמה נידויים וחרמות עד שיד ה׳ היתה בנו ונפל עם רב מישראל.

כ״ח תמוז ש׳ שע״ו – 1616 – באה השמועה שמולאי עבדאלה נצח הערבים עם ן׳ גדאר אסיך שלהם. בח׳ תשרי שנת שפ״א יצא המלך חוץ לעיר ונעלו הדלתות ביום ב׳ של חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים ובי״ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס אלבאלי עם פאס אזדיד והגישו לשבור הדלתות. והמה עם הערביים. יום ב׳ לחשון גזרנו תענית אנחנו בעלי חברת ההסגר – אלה תלמידי חכמים שישבו כל הזמן ולמדו תורה – ג׳ ימים וביום הג׳ נפתחו הדלתות ועשו שלום ושלו״לה 

אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמע הצרות המתחדשות עלינו, ביום פורים ש׳ שפ״א – 1621 –  נתנו עשר אלפים אוקיות מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים. והדרכים אין יוצא ואין בא. אחר הימים האלה חזרו אנשי פאס אלבאלי ומרדו במלך מולאי עבדל״א והקימו א׳ עליהם שמו עלי ן׳ עבד    ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס אלבאלי. וכל יום באות מהמשפחות לרמות את המלך שהם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים. והוא בתכלית העוני שאפי׳ האלנפאץ' – אם זה בטעות במקום אלנקאד, המשמעות היא מטבעות. כלומר שהוא שבר את המטבעות הגדולות ועשה מהן פרוטות.אך במקור מצאתי כתוב אלנפא"ד. –  שהיו לו שגרם ועשה מהם פרוטות.

בר״ח סיון בא אבן גדאר עם אלף פרשים וביום י״ד לסיון נכנסו לאלמלאח ואמרו שהיהודים הכניסו אותם והיהודים סגרו בתיהם והרבה בתים נסגרו ובד׳ בשבת ליל ט״ו באלמלאח כמו אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר צעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזירה ש״ל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלפים אוקיות מלבד ההוצאה והיה המלך חוץ לעיר עם הערבים ובעלי אלספל׳י עשו לשבא׳ר – אולי גל אבנים לעלות עליו –  ונלחמו עם אנשי אטאלעא וקצת תבואות של ספלי שרפו באש ואין מניחים שום שיירה שתכנס לפא׳ס אלבאל׳י כי אם לטאלע׳א.

אמר שאול לולא חסדי ה׳ שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים חוץ לעיר הזאת. השי״ת יופיע ברחמיו אליהם כמו שהופיעו בממונם על בני החברה. כי כבר קצרה ידי מהושיע וממנו ית׳ אשאל יופיע ברחמיו אלינו כי״ר.