פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמ

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

====================================================

ד.   ברבת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

          ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) ־ הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עמי שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

הלכות ברכות השחר

א. מי שלא נתחייב בהן

כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עמי נ, הלכות ברכות השחר, ס״ג): ״יש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב כלל וכו' ואע״פ שאין זו דעתו של מרץ השו״ע20, מכל מקום הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן, ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים״.

[1] ואלו דברי מרן השו״ע(ברכות השחר מו, א): ״כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, כשישמע קול התרנגול יברך הנותן לשכר בינה, כשלובש יברך מלביש ערומים, כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים, כשישב יברך מתיר אסורים, כשזוקף יברך זוקף כפופים, כשיניח רגליו יברך רוקע האח על המים, כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי, כשהולך יברך המכין מצעדי גבר, כשחוגר חגורו יברך אחר ישראל בגבורה, כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים, כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד ברוך אתה ה׳ גומל חסדים לעמו ישראל״. ובסעיף ח׳ אח״כ כותב מרן: ״כל הברכות האלו, אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם״. ורמ״א חולק על מרן ואומר: ״ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו, אלא מברכין שהקב״ה ברא צרכי העולם, וכן המנהג ואין לשנות״.

נמצא שהרב עובדיה יוסף שיחיה פסק כאן כדעת רמ״א, והנימוק הוא שכן פשט המנהג ושכן דעת המקובלים. ואמנם כך פסק רבינו האר״י (שער הכוונות, ענין ברכת השחר). הא למדת שאין לבוא בטענה נגד עדה ספרדית כלשהי כשאינה נוהגת לפעמים כדעת מרן. למשל אין להפעיל מכבש נגד קהלות צפון אפריקה לבטל מנהגן לברך על ההלל בראש חודש מנהג שמבוסס על הרי״ף, הרא״ש ורוב הראשונים, ושקדם במאות שנים למרן השו״ע, ומה גם שדעת מרן השו״ע נגד ברכה זו אינה חד משמעית (ראה מאמר ט׳).

גם בצפון אפריקה נהגו לברך את ברכות השחר אפילו מי שלא נתחייב בהן. מכל מקום. מתברר שלא תמיד הרב עובדיה יוסף שיחיה פוסק כדעת מרן השו״ע.

ב.    שעשה לי בל צרכי

בספר ילקוט יוסף ( ח״א, הלכות ברכות השחר, ס״ה, עמי נ׳) פסק שיש לברך ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳ גם בתשעה באב, אע״פ שברכה זו נתקנה על הנעלים. אך בצפון אפריקה נהגו שלא לברך אותה לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים.

[1]    החיד״א כתב בספרו ״קשר גודל״ שדעת האר״י ז״ל שלא לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים! וכן פסק ר׳ אברהם אלקלעי בספר ״זכר לאברהם״ (הלכות ברכות, אות ש׳)! וכן פסק בסידור ״בית עובד״; וכן פסק בספר ״כף החיים פלאג׳י״ (סי׳ ט, אות י״א); וכן פסק בספר ״יפה ללב״(ח״ג, סוף אות ג׳); וכן פסק בספר ״בן איש חי״ (פרשת וישב, אות ט׳).

אין ספק כי מרן סובר שאין לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, אע״פ שלא כתב זאת בצורה מפורשת, שהרי ראינו לעיל שלדעתו אין מברכים כל אחת מברכות השחר אלא אם כן מתחייבים בה. והואיל ולא נועלים נעליים לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, פשוט הוא שאין לברך בהם ״שעשה לי כל צרכי״.

ג.   הנותן ליעף בח בלי שם ומלבות

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, עמי נ, סעיף ח : ״יש לברך ברכת הנותן ליעף כח עם ברכות השחר. ואף על פי שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד, וכתב מרן בשלחן ערוך שמטעם זה לא יברכו ברכה זו בשם ומלכות, וכן נהגו הפרי חדש והגאון רבי אליהו מוילנא, מכל מקום הואיל והגאונים הראשונים הביאוה, ואפשר שכך היתה נוסחתם בגמרא, ועוד, שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לאומרה בשם ומלכות, ומה גם שרבותינו המקובלים סמכו ידיהם על אמירתה, לפיכך יש לאומרה בשם ומלכות׳

והנה כתב מר״ן בשו״ע (שם, ו: ״יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. ורמ״א הוסיף: ״אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה " וטעמו של מר״ן הוא שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד. ואעפ״כ הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט״א פסק שיש לאומרה, שכן פשט המנהג לאומרה בשם ומלכות. והמנהג פשט בעיקבות כתבי האר״י ז״ל (שער הכוונות, ענין ברכת השחר). אך המנהג בצפון אפריקה לאומרה בלי שם ומלכות, כדעת מר״ן. וכך כותב הרב הראשי לירושלים מוהר״ר שלום משאש שליט״א (שמש ומגן או״ח ח״א, סי׳ יא, עמי לא): ״והעיקר אצלנו היא חתימת השו״ע כפי מה שהוא לפנינו, ואחת מהן היא ברכה זו, דחוץ מאיזהו מקומן, המנהג בכל העולם שלא לומר ברכת הנותן ליעף כח בשם ומלכות, וכפסק מר״ן ז״ל

נמצא שבמקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, פוסק הרב עובדיה יוסף שליט״א נגד מר״ן. כמו כן הוא מודה שהמנהג גובר על הכלל האומר שקיבלנו אנו הספרדים את דעת מרן בלי עוררין. ואם כן קהילות צפון אפריקה יכולות לשמור על מנהגיהן שקדמו למר״ן.

אמנם לא נהגו בצפון אפריקה כדעת מרן לגבי ברכות השחר, ומברכים אותן גם כשלא מתחייבים בהן. אך יש טעם לדבר, והוא כמו שאמר רמ״א (שם) שמברכים על מנהג העולם, כלומר: הברכה אינה צריכה לשקף את קיומו הפרטי של אדם מסויים, אלא את קיומו הכללי של עם ישראל. ובמקרה של תשעה באב ויום הכפורים, כל עם ישראל אסורים בנעילת הסנדל, ואין זה עניין פרטי של יהודי זה או אחר.

אבל ר׳ דוד עובדיה כתב שנהגו לאומרה כדעת האר״י בשם ומלכות(נהגו העם, תפלת שחרית ומנחה, ג).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר