דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?משטר וישי

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

ניתן להסכים עם הסיפא של דברים אלה, כי אמנם ׳האנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא נראית מבחוץ׳, כיוון שמחקרים באנתרופולוגיה, כמו בסוציולוגיה, ניתנים לביצוע הולם רק על־ידי חוקרים, שאף־על־פי שהם ׳שייכים׳ לחברה הנחקרת הרי במובן מסוים הם גם ׳זרים׳ לה; כלומר, חוקרים שיש בידם הכושר לצפות בחברתם מתוך עמדה של ריחוק. אולם אם יכול חוקר להבחין רק בתכונות הייחודיות של חברות הזרות לחברתו, אך אין ביכולתו להשקיף מבחוץ ולבחון את התכונות המיוחדות לחברתו שלו, הרי שלא ניחן בכושר־שיפוט אובייקטיבי החיוני לעבודת האנתרופולוג. שלא כדעתו של לוי־שטראוס סבורני, שמבחנה של האנתרופולוגיה וסיכוייה לעתיד נעוצים דווקא ביכולתם של האנתרופולוגים לערוך מחקרים בקרב חברותיהם. ודאי, אין מסקנה זו מחייבת את האנתרופולוג לחקור את סביבתו הקרובה ביותר, כגון משפחתו, כפרו, או שכבתי המעמד שלו. כל החברות, הללו המכונות כיום פרימיטיביות והללו המכונות מודרניות, מגוונות דיין על מנת לספק קבוצות למחקר שלגביהן החוקר בן החברה הוא בבחינת ׳זר׳. דיוננו עוסק, מתוך כך, בעיקר בשני נושאים, הקשורים זה בזה:

(א) מידת האחריות והמחויבות של האנתרופולוג כלפי האנשים שהוא חוקר:

(ב) מהותה של האנתרופולוגיה, כפי שהיא משתקפת במחקרים המבוצעים על־ידי חוקרים בני החברות הנחקרות.

בהמשך המאמר אדגים כמה מהנסיונות שעמדתי בהם וכמה מן השגיאות שאפשר ושגיתי, שעה שחקרתי את יוצאי הרי האטלס. ייתכן שאלה ישפכו אור על הבעיות שבפניהן עשויים לעמוד בעתיד אנתרופולוגים אחרים, גם אם המצבים הקונקרטיים יהיו שונים. דברים אלה אמורים גם לגבי מחקרים נוספים אשר ראוי לערכם, ובהקדם, בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית. רק במאוחר מתעוררים בציבור שלנו, כמו גם במקומות אחרים, געגועים אל תרבויות, שכמעט הפכו לנחלת העבר, ולא נותרו מהן אלא מעט שרידים ממשיים ויותר זכרונות של ילדות רחוקה.

הבעיה המוסרית והמעשית הראשונה שעמדה בפני היתה ציפיותיהם של אנשי רוממה מהתנהגותי הדתית. בעוד אנשי רוממה הקפידו על שמירת כללי הדת והמצוות, הרי אורח־החיים שלי היה חילוני. עד־מהרה התברר לי שאפשרויות המחקר שלי, כמו מידת הנכונות לקבלני בלא מחיצות, יושפעו ממידת היותי שומר מצוות, ולו רק כלפי חוץ. היתה זו החלטה קשה בשבילי, לקבל על עצמי תפקיד זה. בעיקר הציק לי הצורך להונות, להעמיד פנים, כמו גם החשש שמא אתפס ב׳קלקלתי׳. אבל בזכות החינוך הדתי שקיבלתי בנעורי, לא היו לי קשיים במילוי התפקיד של שומר מצוות. נוסף על כך, למדתי לחקות בקלות בעת תפילה וטקס את תנועותיהם ומעשיהם של המתפללים האחרים.

טעויות באקראי נסלחו לי ברוח טובה, בהנחה שמקורן של אלו במסורת האשכנזית שעליה חונכתי. כך, למשל, השתדלתי להקפיד על כל איסורי השבת, להתהלך בכיסוי ראש ולשמור כשרות. אולם כאשר נקראתי בבית־הכנסת בשבתות ובחגים לעלות לתורה, גימגמתי במבוכה. השתדלתי מאוד להתחמק מכיבודים אלה, ולמרבה מבוכתי התפרש הדבר כסימן לענווה.

אין להסיק מכאן, שכאילו איש לא הבחין במגבלותי בתחום הפעילות הדתית. הרב, אשר הגיע לקהילה מבחוץ ומעמדו בה לא היה מבוסס, הוא שהבחין בחוסר־הנחת שלי בתחום זה. תחילה הסתייג ממני, אך במשך הזמן שינה את יחסו כלפי. בעת חגיגה שנערכה לכבוד רכישת ספרי זוהר על־ידי אחד מאנשי רוממה, אף קרא הרב להרים כוסית לכבודי. הוא הסביר כי על אנשי רוממה להודות למזל הטוב שהביא אותי אליהם, שכן ניתן לראות בי את האמור בדברי חז״ל ׳קדמה דרך ארץ לתורה׳ (לפי מאמר חז״ל, מדרש רבא, ויקרא, ט, ג: ״כ״ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה״.) אנשי רוממה קיימו את מצוות התורה בקפדנות, אך ביחסים שבין אדם לחברו בכפר לא תמיד נקטו דרך נימוס. בהללו את מידת ׳דרך ארץ׳ שלי בחגיגה האמורה, הצביע הרב ברוח טובה על היתרונות והחסרונות שלי ושל אנשי רוממה כאחד.

הייתי אסיר־תודה על מחווה זו, שבה נסלחו לי בפומבי מגבלותי בענייני דת, אך ניתן לי מעמד בזכות התנהגותי הנאותה בהתאם לערכי המסורת. סיכומו של דבר, עמדו בפני שני קשיים עיקריים בתחום זה של התנהגות דתית: ציפו שאנהג כ׳יהודי׳, כלומר שומר מצוות, ועם מימוש ציפיה זו עמדתי בפני החשש שמא באחד הימים, אם בתקופת עבודת־השדה ואם לאחריה, תתגלה התנהגותי הדתית כהעמדת־פנים.

דוגמה ללחצים שהופעלו עלי להתאים את עצמי לנורמות ולציפיות של אנשי רוממה, ניתן לראות בדילמה שעמדה בפני בתקופה של חג הפסח. בהתקרב חג זה התחוור לי, שלפי מנהגם של אנשי רוממה חוגגים את ליל הסדר בחוג המשפחה בלבד. בניגוד בולט לחגים אחרים, לא תיכנן איש לערוך את הסדר שלא עם שאריו הקרובים ביותר, ולפיכך לא ציפו כלל שיגיעו לרוממה ביום זה אורחים מבחוץ, קרובים או ידידים. אמנם לא היה בלבי ספק שאילו החלטתי להישאר בכפר היו אחדות מהמשפחות במקום מזמינות אותי להסב עמן בליל הסדר.

אך משיחות־אקראי והערות־אגב הבנתי, שאם לא אסע לעשות את ערב החג בבית הורי, יתפרש הדבר שלא כראוי: אנשי רוממה היו רואים בכך פגיעה מצידי במצווה של כיבוד הורים. כדי לשמור על מידת ׳דרך ארץ׳ שמצפים ממני כיהודי, נאלצתי לעזוב את המקום לימי ראשית חג הפסח, למרות רצוני להישאר ולהשתתף בכל אירועי החג במקום.

הערת המחבר : פירוש הדברים הוא, שחובת דרך ארץ, כלומר חובות מוסריות וכללי־התנהגות נאותים כין אדם לחברו, כבר נדרשו בימי אדם הראשון. לעומת ואת, התורה העוסקת ביחסים שכין אדם למקום ניתנה רק בימי משה, לאחר עשרים ושישה דורות. מאמר זה של חז״ל בא ללמד שאין קבלת תורה ללא אימוץ דרך ארץ, ומשתמשים בו כרי להרתיע במקרים של התנהגות חברתית פגומה, הן מצד הנכבדים והמלומדים וחן מצד פשוטי־העם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר