ברית מס 29- מרוקו הספרדית… עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור

4 – עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור – ברית 29

דד׳ דן מנור

עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי

זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש״ע,אשר כנפו ומחברו מנמק את בחירת השם־ "עוף החול" בדמותו את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול (׳אגדה חיה', עמי 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת (ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).

הקובץ מכיל שירים שהמשורר חיבר החל משנות החמישים – ימי עלומיו – ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד, והמשורר שאמון ;על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.

א).  מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבעה בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בגן צמרי', 'בתוך לבי', 'יום הורידי. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלובי, 'הרועה', יצפור דרורי. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.

ב).   החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צמרי', יטו בשבטי, יטו באבי, ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו:,"שעריו, יערב" ('בתוך לבי'), או "יערות, חרות" (יטו בשבטי).

ג).   הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בזהר מופז"('לא ידעתי עגמה'), דימוי המולדת ל-״עכגת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.

נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני ו הלשון.

השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".

לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד: "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עפר, לחונן, ולשחר דרך, אין, שחר לה בנתיב דומה" ('אדם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-״אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך.

עמימות

תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.

המשורר פותח את השיר יאשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי האשם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב). כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כאשם הנתון בספל, אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.

בהמשך בא המשפט:"יציר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.

גם המשפט: "לא שלוב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תשאר תמיד.

דוגמה נוספת- השיר :ישלח לח?ןך'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שלח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה? לעצמו? למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אלי ולא מגיע, מי יודע סוד הצמצום". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.

כיוצא בזה בשיר 'בלהות' כתוב: "משיכת משיחות לכל ע3ר ועברה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עברה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של ע1בר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.

הרמב״ם, הלכות שגגות, פרק 8, א.: "אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה אן לא שגג הרי מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי"

כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך, כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.

סינסתיזה = (ערבוב חושים)

זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות:

"אבנים לוחכים בכפפה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי(לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,

"פנים מאירים כ^צלתים".(׳דימונה׳) ערבוב חוש הראיה והשמיעה.

"השלוה נושמת סככים" (׳כ!כות) ערבוב חוש השמיעה והריח,

"טעמו כרצודי כוכבים" ('מחוזות ילדותי). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,

לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה" ('אפריון') במקום רשת מזורה (משלי א יז), או פרושה. "חרטה חותם" ('גלוי וידועי) במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.

ד). האני האישי

נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.

באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "בתעתועי מרמה" ('אדם').

בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אלי! קשור לי כבליך ככתרים ואצעד כל חיי אסיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.

אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מתוך כף הקלע נץרקתי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שיך, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')

 

~א מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו :אותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: '־וא כאן, אך לא מכאן" .

־משורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף ד־רכו זו גובה ממנו מחיר מלא: "אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם ד־זרשה מענית אחרת בשבילי" ('בתלם').

־•א מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם ״רכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו: "משלם אני מחיר גבוה… והולך בתלם שלי"(שם).

זורה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו טל מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם ־;נכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים, ואת המציאות המתגלה לעיניו: כ״עולם מי.סר בסבאיו מתגולל ?קיאו".במציאות אפלה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור('אל מול נביאי).

אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.

אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים: "ורבו פצליהם ־אין מוצא, ונשארו לי חידה הם וקךביחם" ('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.

־ש לנו כאן, אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת: "מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.

אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם: 'בלהות', יקצוץ ?נפלם', 'חוזר בתשובה', '8ןמות הן', 'שדי שחתי. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.

ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'?חול מדברי המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקוס-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, והיייש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק: "ומה שבטוח זה הספק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הק:ם היחיד".

סיכום

בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו יעוף החולי, בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.

משה לוי/ גליי וידוע

ויהי ער,

 והנה אונן.

ותמר רואה מזרקות,

 ולבה, כלה,

על אס הדרן,

 לאון יהודה.

 העולה אל הצאן,

 ויורד אליה

 נותן בה סימנים,

 פתילים וחותם,

 ותהר, לאור השמש.

ןיוגד, זנונים!

 למשרפות!

 וגלוי הלב,

 כבו גחלים,

כי צדקה.

 ותם המר,

 וזהרו צפונותיה,                                                                              

לחבוק מלכים,

 וחרטה חותמה׳

 חותם׳ לדורותיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר