חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסהעלייה ממרוקובל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

ב " כיוון סוציו-אקונומי "

אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.

 גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.

פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.

 הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.

סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.

ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר