الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, נעשה אמין אל־חוסייני התומך המסור ביותר של הנאציונל־סוציאליזם בעולם הערבי והמוסלמי. לאחר שהסית להפיכה פרו־גרמנית בבגדאד בשנת 1941, הוא נסע לברלין. שם, בראש מטה שמנה 60 ערבים, הוא שאף לשרת את עניינם של הנאציזם ושל העולם האיסלאמי. הוא תמצת ברשימה קצרה את הנקודות שהאינטרסים של שתי תנועות אלו מצטלבים בהן:

1. מונותאיזם – אחדות ההנהגה ועיקרון המנהיגות;
2. תרבות של ציות ומשמעת;
3. הקרב, והכבוד להיהרג בקרב;
4. הקהילה, לאור העיקרון של קדימות הקולקטיב לפרט;
5. הערכה גבוהה לאימהות ואיסור על הפלות;
   1. האדרת העבודה והיצרנות: ״האיסלאם מוקיר עבודה יצרנית מכל סוג שהוא ומגן עליה״;
   2. העמדה כלפי היהודים: ״במאבק נגד היהדות יש קרבה רבה בין האיסלאם ובין הנאציונל־סוציאליזם״;

בנטייתה לתאוריות קשר, האנטישמיות של המופתי תאמה היטב את זו הגרמנית. בשנת 1942, בעקבות נחיתת הכוחות האמריקניים בצפון אפריקה, הצהיר אל־חוסייני כי ״האמריקנים הם עבדים־מרצון של היהודים״, וכי ״ככאלה, הם אויבי האיסלאם והערבים״.

כלי התעמולה היעיל ביותר של המופתי בשנות שהותו בגרמניה היה השידורים בשפה הערבית מצֵזֵן, עיירה בת כ־4,000 תושבים השוכנת דרומית לברלין. משנת 1939 ואילך שודרה מצזן תכנית ערבית יומית. מכל שירותי  השידור בשפות זרות, ״השירות המזרחי״ זכה ל״קדימות מוחלטת. הוא פנה לערבים, טורקים, פרסים והודים, ומנה שמונים עובדים, כולל קריינים ומתרגמים שעבדו בפרי־לאנס״. בשנים 1945-1939, תקופה שבה ההאזנה לרדיו בעולם הערבי התנהלה בעיקר בכיכרות, בשווקים ובבתי קפה, תחנת צזן הייתה הפופולרית ביותר. בכישרון רב ידעו אנשיה למהול תעמולה אנטישמית בפרקי קוראן ובמוזיקה ערבית. משנת 1941 ואילך התגורר המופתי בברלין, ופיקח על שידורי הרדיו הערבי מצזן.

המופתי הסכים עם הנאצים גם באשר לגורל הראוי ליהודים. בטיוטה שלו משנת 1940 להצהרה מדינית גרמנית־איטלקית כתב: ״גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את שאלת היסודות היהודיים !…] באותו אופן שבו השאלה היהודית נפתרה בגרמניה ובאיטליה. ואכן, מקיץ 1942 ואילך עמדה הכן באתונה יחידה מיוחדת של האס־אס, שיועדה להיכנס לארץ־ישראל ולהשמיד את יהודיה בעזרת בעלי ברית ערבים לאחר שארווין רומל ינצח בחזית הצפון־אפריקנית.

הביקורת היחידה שהשמיע המופתי אי פעם על המשטר הנאצי נגעה לחששו שיהודים עלולים לברוח מההשמדה. הוא היה מיודד עם היינריך הימלר והעריץ אותו, אך חברותם הופרעה בשנת 1943, כאשר הימלר ביקש, כצעד תעמולתי ובתמורה לשחרור 20,000 שבויים גרמנים, להתיר ל־5,000 ילדים יהודים להגר – וכך לשרוד. המופתי, שלפי פקיד גרמני בכיר ״היה מעדיף שכולם [כל היהודים] ייהרגו״, לחם במרץ רב לסיכול התכנית. הוא אף הצליח. הילדים נשלחו לבסוף לתאי הגזים. המופתי הפגין התעניינות מיוחדת בהגיבו להחלטות של ממשלות בולגריה, רומניה והונגריה לאפשר לכמה אלפי ילדים יהודים, ולמבוגרים אחראים שילוו אותם, לצאת לארץ־ישראל. יהיה זה ״הולם ומועיל יותר״, כתב בדחיפות לשר החוץ הבולגרי, ״למנוע מהיהודים להגר מארצך, ולשלוח אותם במקום זאת למקום שבו הם יהיו נתונים לפיקוח הדוק, למשל לפולין״. למרבה הצער, הוא קצר הצלחה נוספת: רישיונות ההגירה שכבר הונפקו נשללו מהילדים, והצלתם נמנעה.

בסדרה מתמשכת של נסיעות ביקש המופתי להבטיח ש״שאלת פלסטין מלכדת את כל ארצות ערב בשנאה משותפת לבריטניה וליהודים״, כפי שכתב בגאווה להיטלר בשנת.1941 לשם כך עמד בקשר קרוב במיוחד עם האחים. אל־בנא יצר קשר עם אל־חוסייני עוד בשנת 1927, שנה לפני שהקים את ארגונו. עשרים שנה לאחר מכן, למרות עברו כמשתף פעולה עם הנאצים, מונה המופתי למנהיג האחים המוסלמים בארץ־ישראל ולסגנו של אל־בנא.

הערכתו של אל־חוסייני כלפי האחים הייתה גבוהה לא פחות מזו שמנהיג האחים רחש כלפיו. ״אני רואה באחים המוסלמים את גדודיו של אלוהים, שיביסו את גדודיו של השטן״, הכריז בשנת 1946

כפי שעוד נראה, לקראת הקמת מדינת ישראל היו לברית שבין אל־בנא לאל־חוסייני תוצאות הרסניות כלפי היהודים בארץ־ישראל וכלפי ערביה גם יחד. אולם כדי להבין את משמעותו של שיתוף הפעולה ביניהם עלינו לבחון קודם את מצב העניינים הפנימי של ערביי הארץ באותם ימים.