שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ו. מי ומי השולח?

בימי שלטון רומא היה השולח הנשיא, ומטרת השליחות היתה החזקת הישיבה. לאחר ביטול הנשיאות הוטל איסור על השליחות מטעם השלטונות, אבל לא פסקה השליחות למעשה, אולם אין אנו יודעים בשם מי נשלחו השלוחים אז. משהתכונן שוב המרכז בירושלים לאחר הכיבוש הערבי, נשלחו השלוחים ע״י הגאונים ראשי הישיבה המרכזית, ישיבת ״גאון יעקב״, והמטרה היתה שוב בעיקר החזקת הישיבה, אבל גם צרכים כלליים שלוחי של הקהילה, וביחוד תשלום מסים לשלטונות. אמנם כבר אז אנו מוצאים שליחויות למטרות מיוחדות. כך, למשל, שלחו במאה האחת־עשרה החולים שנתקבצו לחמי טבריא כדי להתרפא, שכינו את עצמם בשם ״המיוסרים״, שלוחים ליהודי מצרים כדי לבקש עזרה. בתקופה שבין גירוש הצלבנים מהארץ ועד הכיבוש התורכי אנו מוצאים שוב רק שלוחים מטעמי הישיבות, כגון ישיבת ר׳ יחיאל מפריז בעכו במאה השלש־עשרה או ישיבת הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל בירושלים. גם במאה השש־עשרה נשלחו שלוחים מירושלים, צפת וטבריה מטעם הישיבות שבערים אלה.

 רק בסוף המאה השש־עשרה, משהורע מצבה של צפת ע״י מגיפות ובצורת, וביותר ע״י שליטים עריצים, מתחילים לשלוח שליח בשם העיר כולה, ומטרת השליחות היא קיום הישוב בעיר. וכן מנסים אז לבסס ולהרחיב את הישוב בירושלים ע״י עזרה כללית מארצות הגולה. (טבריה התרוקנה מישובה בשנת ת״ד (1644) לערך, והישוב לא נתחדש בה עד שנת ת״ק (1740) ! בחברון היה הישוב אז קטן ולא שלח שלוחים מיוחדים).

שלוחי כולל

 במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה כבר התגבשה שיטת־שליחות קבועה משלש ערי־הקודש ירושלים חברון וצפת, שנקראו יחד בסימן ״יח״ץ״ על שם ראשי התיבות של שמות הערים האלה. כל אחת משלש הערים שלחה בקביעות פעם בשנים אחדות שליח משלה לכל אזור מאזורי השליחות שנזכרו בפרק הקודם. שליח כזה נקרא בשם ״שליח כולל״, או ״שליח כוללות״, והמלה ״כולל״ או ״כוללות״ פרושה קהל או קהילה (ולא כמשמעה בדורות מאוחרים ״עדה״ או יוצאי ארץ מסוימת), והכינוי בא לציין שהשליח נשלח מטעם הישוב כולו בעיר השולחת. חברון התחילה לשלוח שלוחים משלה בשליש השני של המאה השבע־עשרה, לאחר שנתקבץ בה ישוב הגון. ומשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) הצטרפה גם טבריה לערים השולחות שלוחים, והיו יחד ל״ארבע ערי הקודש״, שמהן שלוחי־כולל יוצאים לארצות הגולה.

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

שלוחי עדות

תחילה הקפידו מאד, שלא יהיה שום פירוד בעיר לענין השליחות, ושלא יצאו שלוחים מטעם מוסדות או קבוצות־אנשים אלא רק מטעם ה״כולל״ כולו. יוצאים מכלל זה העדה האשכנזית בצפת ובירושלים והעדה האיטאלייאנית בצפת, שהיו רשאיות לשלוח שלוחים משלהם לארצותיהם לקיום בני עדתם בא״י. בתקנה שהותקנה בירושלים בשנת שפ״ג (1623) נאמר: ״להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלם… ומחכמי ורבני צפת ת״ו, שלא יהיה רשאי שום אחד יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק״ק יצ״ו, לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה, זולת ק״ק אשכנזים, ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק״ק יצ״ו ולא על הפרנסים המטפלים בצרכי העיר, וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הברית, עתה אנחנו חתומים מטה חזרנו לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת״.

בצפת הורשתה גם עדת בני איטליא (״ק״ק איטאלייאני״) לשלוח שליח משלהם לאיטליה, ושליח כזה יצא בראשית המאה השבע־עשרה, ונשתמרה אגרת של מנהיגי העדה הזאת משנת ש״ע (1610) אל ר׳ אהרן ברכיה ב״ר משה ממודינא, מחבר ס׳ ״מעבר יבק״, שבה הם מודים על העזרה שנתן להם בידי שלוחם ר׳ יוסף חיים. העזרה המיוחדת מאיטליה לבני העדה הזאת בצפת נמשכה גם אחר־כך, כפי שמעיד מכתב שכתב להם ר׳ יהודה אריה ממודינא בויניציאה בשנת שצ״ט (1639), שבה הוא מודיע להם! ״על משמרתנו נעמוד כל השנה כלה לקבץ יד על יד היותר האפשר להעלות נדבה למעלותיהם מדי שנה גשנה״.« שליח לארצות אשכנז מטעם עדת האשכנזים בירושלים לא מצאתי לפני שנת שפ״ז (1627), אבל אין ספק ששלחו שלוחים כאלה עוד בסוף המאה השש־עשרה, כפי שמעידה תשובה אחת בענין מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים בירושלים, שהספרדים דורשים החלק הששי מכל מה שנשלח לאשכנזים ע׳יי שלוחים ושלא ע״י שלוחים, בהתאם לתקנה שהותקנה ע״י ר׳ בצלאל אשכנזי ותלמידיו ר׳ אברהם ירושלמי ור׳משה ן׳ שושן, תקנה שהאשכנזים סירבו לקיימה לאחר פטירת ר׳ בצלאל, שנפטר בין שנת שנ״ב (1592) לשנת שנ״ד (1594). ויש להניח ש״מעות עניי א״י״ שנאספו ע״י ועד ארבע ארצות בפולין ושאנו מוצאים זכר להן משנת שפ״ז ואילך היו מכוונות בעיקר לעדת האשכנזים בירושלים.

הסיבה שגרמה לנהוג לגבי האשכנזים והאיטאלייאנים לפנים משורת הדין ולהרשות להם מה שלא הרשו לשום קבוצה אחרת, היא, שהללו היו עדות־עולים, ובניגוד לתושבי הארץ הקבועים שהיו ביניהם רבים שהתפרנסו ממסחר וממלאכה ולא היו זקוקים לתמיכה אלא לגבי צרכים כוללים או בשביל תלמידי־חכמים ועניים גמורים, היו רוב העולים מאשכנז ומאיטליא זקוקים לתמיכה לעצם פרנסתם, מהיותם בלתי־בקיאים בלשון הארץ ובתנאי הארץ. ועוד ידעו מנהיגי הישוב בארץ, שרשות כזו שתינתן לאשכנזים תמשוך לעזרת הארץ קהילות וארצות שלפני כן קשה היה לבוא אתן במגע, ומשיתחילו לתמוך בבני־ארצם סופם שיתמכו בארץ־ישראל בכלל. ונוסף לכל זה קיבלו קהילות א״י חלק מסוים מהתמיכה המיוחדת הזאת שנשלחה לא״י, כפי שמוכיחה תקנת ר׳ בצלאל אשכנזי שנזכרה לעיל.

בשנת תל״ח (1678) הורשו החכמים מבין עולי צפון אפריקה שבירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, אבל לא כדי לאסוף כסף לבני עדתם שבירושלים, כי על ההכנסות הגדולות מ״שליחות המערב״ לא יכלו בני ירושלים לוותר בשום פנים, ומה שהרשו לאשכנ­זים לא יכלו להרשות למערביים, אלא השליח נשלח שליחות חד־פעמית כדי לאסוף קרן לשם ייסוד ישיבה מיוחדת של חכמי־המערב בירושלים. אבל גם זה היה יוצא מגדר הרגיל.

מאחר שכל אחת מארבעת ערי הקודש בא״י שולחת שלוחים לעצמה ומקבצת כסף לעצמה׳ ומאחר שבקהילות רבות בגולה נמצאות קופות וקרנות ומגביות המשותפות לכל הישוב בארץ, נקבע בהסכם ארבעת ערי הקודש מפתח שעל־פיו מתחלקים ביניהן הכספים המוקדשים לארץ־ישראל סתם. ובהתאם למפתח זה מקבל שליח כל עיר ועיר את החלק המגיע  לעירו מתוך הכספים הכלליים. בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה היה נהוג מפתח זה! הכספים המיועדים לארץ ישראל סתם מתחלקים לעשרים וארבעה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים שבעה, צפת עשרה, חברון שלשה, טבריה ארבעה. לאחד שהישוב בירושלים גדל וטבריה הרבה ערערה ירושלים על חלוקה זו ותבעה להגדיל את חלקה.

לאחר שנחרבה טבריה כליל עלתה בכלל השאלה מה לעשות בקרנות ובהקדשות המיועדים לטבריה ובחלקה של טבריה במעות אי׳י סתם, ובענין זה נכתבו שאלות־ותשובות רבות, וההכרעה היתה לטובת צפת, לפי שאנשי טבריה עברו אליה ולפי שהיא שומרת על המקומות הקדושים בטבריה. בפולין חילק ועד ארבע ארצות את מעות א׳יי בין ארבע ערי הקודש.״ עם גידול הישוב בירושלים ובחברון עלה חלקן בכספי א״י. בשנת ת״ל (1670) לערך היתה החלוקה כך! ירושלים שנים־עשר, צפת שמונה, חברון ארבעה.

אולם חברון לא הסתפקה בחלקה, ובשנת ת׳׳ס (1700) ויתרה ירושלים על חלק אחד מתוך שנים־עשר חלקיה לטובת חברון. חלוקה זו עוד היתה קיימת באמצע המאה השמונה־עשרה. עם חידוש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) נקבע שוב חלק לטובת טבריה. בראשית המאה התשע־עשרה היה מפתח חלוקת כספי א״י כך! הכספים מתחלקים לעשרים ושמונה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים אחד־עשר חלקים, צפת שבעה, חברון ששה, טבריה ארבעה.״ אף על פי שלאשכנזים בירושלים — ואחר עלית החסידים ותלמידי הגר״א גם בצפת ובטבריה — היתה רשות לשלוח שלוחים מיוחדים משלהם, לא פסקו החיכוכים ביניהם ובין הספרדים, שהם היו היסוד העיקרי בערי א״י. על השתלשלות היחסים האלה ידובר בחלק אחר של חיבורנו. באמצע המאה התשע־עשרה התגבשו היחסים ונקבעו גבולות מוגדרים ואף מפתח מפורט על חלקה של כל עדה בהכנסות הארצות שאליהן לא נשלחו אז שלוחים כלל, ארצות אירופה המערבית, ושבהן שלחו הקהלות עצמן את תרומותיהן למרכז באמשטרדם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר