הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סרט אמריקאי

[anti-both]

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סרט אמריקאי

להם יש הכל, הם יפים, חזקים, מנצחים, לנו אין כלום. אנחנו קטנים, חיוורים, ביישנים, מתרוצצים כל היום בחצר בית ספר שלא היה קיים יום לפני שהיגענו, עם מורה לדקדוק, שמלמד טבע ומה שיש לו לומר על הנחליאלי זה נחליאלי, נחליאלך, נחליאלו, מורה לתלמוד שמלמד חשבון ובמקום שברים ואחוזים נותן גימטריאות ונוטריקונים והם – ארול פלין, גרי קופר, קלארק גייבל, האמפרי בוגרט דוהרים חופשיים כל היום על הסוסים, בלי שיעורים בתלמוד וחשבון, תמיד מנצחים את הרעים וזוכים בבנות הכי יפות, מזל שיש לנו את קולנוע ״כרמל״ וכשהסרט מתחיל אנחנו יורדים בחבל כמו טרזן מעל החומות, בורחים מהסדרנים ונעלמים בתוך הקהל, רוכבים עם זורו ועלי־בבה, מציצים לאוצרות שלהם ובסוף חוזרים הביתה לישון עם האהובות שלהם, מריה מונטיז רוקדת מולי עם שבעה צעיפים,מתחלפת לי עם בת שבע, דלילה, רחב ויעל, הרמון שלם באישה אחת, אני כבר מוריד לה את הצעיף האחרון והכל עומד לקרות ואז אני מתעורר, האור נדלק, המסך כבה, וסדרנים לא־נראים מוציאים אותך מהחלום, פלא ממש איך לפני שבוע ראיתי אותה בהפסקה, יותר גבוהה מכולן, בתוך הרעש של הילדים בחצר, עומדת לה רצינית ושקטה, אומרים שהיא עולה חדשה, לכן היא שותקת, אפילו שהם עצמם הגיעו לארץ רק כמה שבועות קודם, קוראים לה רות ט. עם צמות בלונדיניות, עיניים כחולות וגומות בלחיים, אני רוצה לעשות עליה קסם כמו שגרי קופר וטיירון פאוור עושים על החברות שלהם, הם רק מביטים להן בעיניים וכבר כובשים את ליבן, אני רק עמדתי מולה וקפאתי, לא יודע מה אומרים ואיך נוגעים, מאז אני מתגנב כל לילה וכותב לה על הקיר מול הכיתה שלה מכתבי אהבה, כמו סירנו דה ברז׳רק, גם חותם בשמות אחרים וכדי שלא תרגיש רע אני כותב גם לבנות אחרות בכיתה, בבוקר המסדרון רועש בצחוקים וצריחות, כולם רוצים לדעת מי הסופר, אך לא מצליחים, כי אני משנה כל הזמן את הסגנון ואת כתב היד ומרגיש ממש כמו המשורר הביישן ההוא עם האף הארוך. זה לא עוזר לי לגלות את ה״אופן סיזאמי״ ללב שלה, עד שיצאתי בשבת בצהרים לקולנוע ״הדר״ לעמוד בתור ל״מקום תחת השמש״ עם ליז טיילור ומונטגומרי קליפט, ההצגות מתחילות מאוחר במוצאי שבת, אבל כמומחה לתורים אני יודע שמי שרוצה להשיג כרטיסים למוצאי שבת כדאי שיקדים ויטרח בשבת, כי הראשונים בתור קונים את כל הכרטיסים, כדי למכור לאחרונים יותר ביוקר, אני האחראי אצלנו לתורים, כשההורים רוצים לקנות לנו מכנסי חקי או סנדלים נותנים לי כסף להצגה שנייה, וכשהסרט בקולנוע ״אורה״ נגמר בשעה שתים עשרה בלילה אני רץ ישר לעמוד בתור ליד חנות ״אתא״, בחצות אני תמיד ראשון בתור, אבל כשהדלת נפתחת בשמונה בבוקר אני תמיד אחרון, אני לא יודע איך זה קורה, כזה קסם אין אפילו בסרטים, למזלי אין אף אחד לפני ליד הקופה, אני ממש לבד בין הברזלים ומסתכל על התמונות של מונטגומריקליפט, איך הוא עומד על הסירה מסכן נורא ומביט בשלי וינטרס העצובה, בתמונה אחרת ליז טיילור עושה לו עיניים, אני יודע מחברים שקליפט הכניס להיריון את שלי וינטרס ועכשיו רוצה להטביע אותה כדי ללכת עם טיילור היפה והעשירה.

לפתע מאחורי ממש אני רואה אותה כמו בסרט קולנוע עם עיני התכלת שלה וצמות הזהב, גבוהה ומחייכת ובשמלת שבת מצוירת פרחים, ממש יצאה מתוך סרט, ועוד לבד, לא בתוך הבלגן של בית הספר, אפשר ממש להריח אותה, לשמוע את קולה הצרוד מדברת בעברית עם שגיאות על סרטים ושחקנים כרמן מירנדה, הדי לאמאר, גרטה גרבו, אינגריד ברגמן, ריטה הייוורת, מה היה עושה עכשיו ארול פלין? וטיירון פאוור? וג׳ון ודן? את דומה לסילוונה מנגנו מ״האורז המר״ אני חושב לומר לה, אך לפני שהספקתי היא אמרה שאני דומה לויטוריו גאסמן, גאסמן היה הזכר שמפתה את סילוונה מנגנו באותו סרט, לפני רגע רציתי להגיד לך שאת דומה לסילוונה מנגנו, אמרתי לה, אך היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שהיא לא מאמינה לי, לפתע אני שם לב שכבר לילה ומשונה שאנחנו לבד בתור בין הברזילים והקופה בכלל סגורה, רק אז אני רואה לידנו שלט גדול: ״כל הכרטיסים נמכרו״, כבר מאוחר למצוא סרט אחר וחבל שאנחנו נפרדים אבל אז קרה מה שקורה רק בסרטים, היא שואלת אם אני מוכן ללוות אותה הביתה, איזה מזל נפל עלי היום! אני מרגיש ממש כמו מונטגומרי קליפט ב״מעתה ועד עולם״ שלורן באקאל, אשתו של ברט לנקסטר, מתאהבת בו. בדרך לבית שלה בתחנת הכרמל אנחנו עוברים ליד בית הספר, חושך גדול, אך השער פתוח ואנחנו נכנסים. בשעות כאלה אני מתגנב לכתוב את מכתבי האהבה שלי והנה אני חוזר למקום הפשע עם האהובה ביד, היא מושכת אותי אחריה עד לקיר, נשענת על מכתב האהבה שלי, מרימה את היד ומלטפת אותי כאילו היתה מורידה מעלי את המסיכה של זורו, זה אתה היא אומרת, תעשה לי את כל מה שכתבת. אני יכול לנשק אותך? אני לוחש והיא סוגרת לי מיד את הפה בשפתיים רטובות. בשבת שאחרי אנחנו מטפסים יד בידמתחנת הכרמל למקדש הבהאיים, השמש נעימה והברושים נוגעים בשמים, ליד השער הנעול אנחנו משתרעים על הדשא, היא על הגב, מביטה בשמים, ואני לידה רואה דרך מחשוף שמלת הפרחים שלה את שני השדיים הקטנים רוטטים כמו שתי ציפורים בכלוב, אני עוצם את עיני ומזעיק שוב את ברט לנקסטר, פרנק סינטרה וגם את גרי קופר, מה עושים? מה אומרים? אחרי זמן אני שומע את עצמי לוחש: אני יכול לנשק את השדיים שלך? היא לא עונה לא כן ולא לא, רק פותחת באיטיות את שתי הצמות ומפזרת את שיער הזהב שלה על הדשא, האם זה כן או לא? אני מחכה לתשובה פשוטה כמו: ״אני מרשה לך לנשק את השדיים שלי״, אבל זאת לא באה. בדרך הביתה אני כועס איך לא זכרתי שויטוריו גסמן ב״האורז המר״ כבש את סילוונה מנגנו בלי מילה, עם גבעול קטן בין השיניים וענף דק שבו צלף באוויר הוא לחץ אותה לאט לאט, עד שהיא כרעה לפניו. שבת אחת, שנים אחר כך, עם מדי צנחנים, כנפיים על החזה וכובע אדום אני מטפס באותו מסלול למקדש עם כיפת הזהב, עומד ומתבונן במקום עליו שכבנו ונדמה לי שאני רואה את צורת הגוף של שנינו על פיסת הדשא, האצבעות שלי מלטפות את הציור, כשבאותו רגע ממש, לא יאומן, מבין הברושים יוצאת רות ט., חיילת במדים כמוני, גדולה ויפה יותר מסילוונה מנגנו, עם גוף יותר חטוב מליז טיילור, נשית יותר מאינגריד ברגמן, מפתה יותר ממריה מונטיז, בשילה יותר מהדי לאמאר, האם חיכתה לי כאן עד שבגרתי? האם גדלה פה עם הברושים ? הושטנו יד, חייכנו זה לזה והצמדנו שפתיים, מילה לא נאמרה, הכל היה מובן כמו בסרט אמריקאי כשהשתרענו על אותה חלקת דשא זה ליד זה והידיים שהיו לנו לא הספיקו לנו.