מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

בספר מלכי רבנן(עמי מז) מובא סיפורמסמך ממכנאס, והוא: שהיה גוי אחד בעיר תוניס שעשה שותפות עם יהודי אחד, והיהודי הרויח הרבה והעשיר עושר גדול. והגוי היה מחזיק את היהודי לאיש אמונו, ולא נשאר ביניהם שום ראיה של כתבי יד, שהגוי מלווהו ונושה בו. אזי היהודי כפר את הגוי בכל מה שהיה נושה בו. והגוי לא מצא כח ולא ראיה לתבוע מהיהודי את ממונו, ואמר לו: תשבע לי בצדיק רבי יהודה בן עטר שהוא בפס. אמר לו היהודי זה לא אוכל בשום פנים. כאשר ראה הגוי שאיננו רוצה להשבע בשם רבי יהודה בן עטר, ואחר ששוב עברו בין שניהם דברי ריבות, לחץ הגוי על היהודי, עד שנשבע בשם הצדיק רבי יהודה בן עטר.

והיהודי הלך שמח וטוב לב, בי התפטר מהגוי, והרויח הרבה בסף. מרוב שמחתו עשה סעודה לקרוביו, ובתוך הסעודה ירד היהודי למרתף שבחצירו, למלאות כלי יין עבור המסובין. ובכלל הסחורות שהיו באוצר — היה שם גפרית שרף, ועוד מהדברים הדליקים. וכשיצא מהאוצר שכח הנר דלוק בתוך האוצר, ונשרף כל האוצר והחצר, וגם כל בני הבית נשרפו רח״ל.

כששמע הגוי את כל זה שמח שמחה גדולה, ונסע מעירו ובא לפס ובידו מנחה גדולה לתת לרבי יהודה בן עטר, וכשראה הגוי את הרב נפל לפניו והשתחוה וסיפר לו כל הענין, והביא לפניו מנחתו ואמר לו, קח את מנחתי, ולא רצה הרב לקבל המנחה בשום אופן, וחילק אותה לעניים…

בהקדמת ספר מנחת יהודה הביא רבי יוסף בן נאים את המעשה הבא: פעם אחת לפני חג הפסח נאספו איזה בני אדם ונמנו על בהמה אחת לחלקה ביניהם במנהגם, ושחטו אותה ביום י״ג לחודש ניסן, והחכם הבודק הורה שהיא טריפה, ובעלי הבהמה נשתוממו ובאו והראו הספק להבודק הגדול המומחה מוהר״ר רבי יהודה בן עטר זצ״ל, והוא בכוחו התיר את הבהמה, וחתך חתיכת כבד ממנה וצלאה לעיניהם ובירך ואכל, והלכו ואמרו לשוחט והוא ענה אחריו, אמן.

אחר כך בליל י״ד בניסן היה רבי יהודה בן עטר בודק החמץ כנהוג, והניח מנעליו במפתן הבית, וכשגמר הבדיקה חזר ולא מצא כי אם מנעל אחד. וחפשו בכל החצר ולא מצאוהו כלל, ונצטער הרב על זה, ולהפיס את דעתו אמרה לו נוות ביתו, למה כל הצער הזה על מנעל בלוי, והוא השיב שאינו מצטער על המנעל — אלא על המעשה.

הרב ישן בלילה, וראה בחלומו איש אחד עומד נגדו והמנעל בידו, ואמר לו… רבי תדע, כי זה כמה זמן שאני מגולגל בבהמה שהכשרת היום. וכשהטריף אותה הבודק, אז אמרתי אבדה תקותי, ואתה כשהכשרת אותה, וברכת עליה שהכל, הסכימו מן השמים על ידך, ואני נתקנתי. ותיכף באתי ונטלתי את המנעל שלך, לנשק אותו לפני מלאכי מעלה, ועכשיו החזרתי אותה למקומה. ותנוח דעתך, כשם שהנחת אותי ותקנת אותי. וכן היה, בבוקר מצאו המנעל מונח במקומו…

בספר מלכי רבנן סיפר בשם אביו, ששמע בשם חכמים ראשונים, שפעם אחת השיג החכם רבי אליעזר על פסק דין שכתב רבי יהודה בן עטר, וכשהיה כותב השגותיו, הרים את עיניו, וראה אריה רובץ לפניו. אזי נרתע לאחור מפחדו, עד שכמעט נטלה דעתו ממנו, וברח מבית המדרש וצעק, שאריה בא לשורפו, נכנסו בני אדם לבית המדרש ולא מצאו את האריה, ותמהו עליו, כשנתיישבה דעתו, שאלוהו חכמי דורו איך היה, ומה היה עושה באותה שעה? אמר להם שהיה לומד מתון פסק דין של מוה״ר יהודה בן עטר זיע״א, והתחיל לכתוב השגה עליו.. והנה האריה מופיע. אמרו לו, שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב ״גור אריה יהודה״, ואחר כך מצאו שכתוב על ההשגה שהשיג — ר׳ אליעזר — ״גור אריה יהודה״ ולא ידעו מי כתב.

גם לאחר פטירת הרב ארעו מעשי נסים למתפללים על מצבתו. או לנשבעים בשמו, הרב זצ״ל חיבר הרבה ספרים בכל מכמני התורה, אבל רובם נשארו בכתב יד. ביניהם חידושים על הש״ס, פסקי דינים מפוזרים בספרי חכמי דורו.

בספר ״מקור חיים״ (תרנ״ח) נדפסו ממנו הלכות טרפה, וספרו ״מנחת יהודה״ על התורה היה מונח בכתב יד למעלה ממאתים שנה, והועתק על ידי ידידו רבי יעקב בן צור זצ״ל.

באחד הימים מצא רבינו רבי ברוך בביתו של מאן דהוא כתב יד זה — צרור עלים צהובים, אכולי עש, ממורטים וישנים שהועלו מהמרתף. רבינו יסד למטרה זו חברת ״דובב שפתי ישנים״ אשר שמה לה למטרה להוציא לאור כתבי רבנן קדישי מארץ המערב.

חברת ״דובב שפתי ישנים״

ספרו זה של רבי יהודה בן עטר היה הראשון נטל על עצמו להוציא לאור, לא קל היה הדבר כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שהכינו לדפוס,וכסף אין ובפרט שהדפוס באותם ימים היה יקר מאד, רבינו כיתת  את רגליו עד שאסף את הסבום הדרוש. והספר יצא לאור. במקנס — בשנת ת״ש.

וכך כתב רבינו בפתח הספר: שוב זיכני ה׳ אני הצב"י עבד לקוני רפאל ברוך בן הרב כמוהר״ר יעקב זצוק״ל להוציא לאור הדפוס בשנת תרנ״ן לשוני צדקך לפ"ק… יהי רצון זכות הצדיקים הנז' תעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם אכי״ר. מקנס יע״ע.

לאחר שיצא הספר לאור רבים מבני הקהילה ומחוצה לה קנוהו. והצטבר בידי רבינו פדיון נאה הספר — רווח כשר לכל הדעות.

אבל רבינו לא רצה להנות מכסף זה — הוא חיפש אחר צאצאיו של רבי יהודה בן עטר — ואכן מצא נכד בן נכד שהיה תלמיד חכם, ירא שמים ועני מרוד, ואתכסף הפדיון מסר לו בשלימות, ורבינו לא הותיר לעצמו אף פרוטה.

נקי כפים ובר לבב

אף באוצרותיה של משפחת טולידאנו נותרו גנוזים בלי חמדה — חבוריהם של אבותינו הקדושים, מיום עומדו על דעתו היה רבינו מצטער ודואג על גורל הספרים שהיו עדיין בכתבי יד — והיו טמונים באמתחת המשפחה, ומהם שהיו טרף לשיני הזמן והריקבון.

קשה לתאר כמה היתה היגיעה בסידור כתב יד ישן, מקולקל ומעופש, רבינו נטל על עצמו את המשימה, וכאמור יזם את הקמתה של חברת ״דובב שפתי ישנים״ והדפיס את הספר ״חק ומשפט״ — ספרו של הגאון רבי חיים טולידאנו — המהרח״ט.

אחר הוציא לאור — ספר ״השמים החדשים״ — ספרו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ״ל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר