סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

סאלי במקורות

להלן נביא מקורות קדומים המציינים את העיר סאלי וקהילתה היהודית. ממקורות אלו נוכל ללמוד על מצבה בתקופות שונות, על הנהגותיה וחשיבותה.

בכת״י ״דברי הימים״ של פז לרב אבן דנאן נכתב, כי בשנת התפ״ג קיימו במקנס, בסאלי ובספרו עצרת גדולה (תיקון הגשם) והוציאו ס״ת ונענו לאחר מכן וירדו גשמים גדולים. מאחר ובמרוקו הכלכלה מבוססת רבות על החקלאות, היה חשש גדול משנת בצורת, חשש שחזר על עצמו שנים רבות, משום שבצורת יכולה היתה להכביד עוד יותר על המצב הכלכלי. כמו כן ערביי מרוקו האמינו בגדלות רבני הארץ וציפו שתפילות היהודים יתקבלו. כאשר נתבטלה גזירה שכזו, היה בכך משום קידוש שם שמים ברבים והדבר הועיל ליחס השלטונות והאוכלוסיה המקומית כלפי היהודים.

בכת״י של הרב חביב טולידאנו ממקנס המתאר את מצב היהודים בשנים התפ״ז – התק״ן, הוא מספר על התלאות: ״הכותלים נפרדו איש מעל אחיו והיו הולכים ובאים ותלי״ת (ותהילה לשם יתברך), לא מת שום אדם ובעיר סלא היה ג״כ רעש ביום הנזכר״.

בתיאור אחר נכתב על רעש כבד יותר בו מתו אנשים.

בכת״י של הרב חיים טולידאנו (א) תואר הרעש הכבד: ״היה רעש גדול, בקול חזק, אבל לא התמיד כבראשונה ונתרחבו הסדקים שנסדקו ביום הרעש הראשון, אבל לא נפל שום כותל תלי״ת פה סלא יע״א״.

במקנס לעומת זאת הרעש היה נורא: ״אוי לאזנים שכך שמעו… באה השמועה ממקנס יע״א שהרעש (רעידת האדמה)… הפיל רוב הבתים ובעוונותינו הרבים היו בתיהם קבריהם ומתו מבנ״י (מבני ישראל) יותר ממאתים נפשות״.

על תהליך היווצרות המלאח (השכונה היהודית), נמצא מכתב מרבי אהרן מונסונייגו מפז, בשנת התקס״ז לרב יהודה אלבז מספרו.

במכתב הוא מספר לו על שמועה רעה: ״כי יצא דבר מלכות (גזירת הסולטן מולאי סלימאן שהיהודים ידורו בשכונה מיוחדת להם), על רוב המדינות רבאט וסאלי וטטואן וואדזאן וטאנז׳אר וצווירא לצאת מן העיר״. (א)

כידוע, נהגו בעבר בקהילות ספרד לציין בשטרות, כגון כתובות וגיטין, את שם העיר וכן את שם הנהר כדמצינו בתורה,״היושבת על נהר כבר״.

נכתב בספר ״משפט הכתובה״ שהטעם הוא, ״שמא ימצאו שתי ערים באותו שם ולא נדע לפי איזה מטבע ללכת״.

סאלי יושבת כפי שצוין על הבורוגרג.

כך נכתב בשו״ת ״זכות אבות״ על שמות נהרי – נחלי המדינות הערים הידועות לנו לצורך גיטין: ״סלא דיתבא (היושבת) על נהר בורקרק״.

סדרי המסחר בקהילה עוגנו בתקנות הדיינים כפי שנראה בשני הקטעים הבאים:

א. בספר התקנות (תקנת הקומיסאריו) נכתב כי בתשרי התק״א, ״פשט המנהג להשביע סוכנים מסחריים בפאס בתטואן ובסלא על אמיתות פעולותיהם״.

כך הכריע בפס״ד היעב״ץ שישבעו, כדי שלא תצא תקלה על ידם ולא יכשילו את הבריות. מנהג נפלא שחובה עלינו לאמץ בימינו, כשנתפשטה בארצנו תופעת הסוכנים המסחריים, המשווקים והפרסומאים.

ב. על גבי שטר נמצא כתוב: ״קהל קדוש סלא יכוננה עליון אמן. טענו שהיקר רבי יצחק ידוע ומפורסם שארץ מולדתו היא עיר סלא יכוננה עליון אמן והוא ואבותיו מפורעי המס בעיר סלא יכוננה עליון אמן ואירע מקרה שנסע לעיר ארבאט יכוננה עליון אמן והיה פורע עמהם מימים״. על זה נשאל רבי חיים טולידאנו והשיב על כך.

כפי שכבר נכתב כמה פעמים, ביה״ד בסאלי נשא ונתן בהלכה ובפסקי דין עם ביה״ד בפז פעמים רבות ובפרט בתקופת היעב״ץ ובתקופת הרב יהודה בן עטר שנחשבו לגדולי הפוסקים בדורם. כן באו בדברים עם ביה״ד במקנס, ברבאט ובתי״ד אחרים.

בכתב יד מופיעה שאלה מדייני סאלי לחכמי פז, בעניין יתומה שהשיאה דודה והעניק לה נדוניא משלו ומתה, האם ירושתה לאחיה או לדודה שהעניק לה את המתנה.

חכמי סאלי השואלים הם: רבי יעקב ביבאס, רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי. (א)

חכמי פז המשיבים הם:

רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם בן דנאן

בענין בתיה״ד במרוקו כתב היעב״ץ כי בשנת התנ״ז במשך שנה היו הרבנים מנחם סירירו ורבי וידאל הצרפתי, לבדם בדין (בפז) וכן בתקופת הרב יהודה בן עטר שהיה עם רבי שמואל הצרפתי, כלומר שני דיינים בביה״ד ולא שלושה כנדרש (שאין דן יחיד אלא קוב״ה וכדי שתהא הכרעת דין, צריך שמספר הדיינים לא יהא זוגי ולכן מיעוט הדיינים בביה״ד הוא שלושה).

ממשיך היעב״ץ: וכן במקנס ותיטואן אפילו רב אחד לבדו וכך היה המנהג בפז, תיטואן מקנס וסאלי.

היו תקופות ובהן נמצא בעיר דיין אחד ולכן כדי לא לבטל, לעכב, פסקי דין, הוטלה המשימה על דיין אחד שכמובן היה משכמו ומעלה ברדיפת האמת, בחכמת התורה ובהנהגה. די לנו להתבונן על מדריגתו של הרב משה בירדוגו שסיפר עליו אוהחה״ק, שבעת הדין היה משפיל את עיניו שלא לראות את הנידונים, שלא יושפע.

כך סופר על רבי יצחק בן ואליד מתיטואן, מחבר השו״ת ״ויאמר יצחק״, שכאשר בנו וידאל הוזמן לביה״ד לדין, כתב רבי יצחק לדיינים: ״וידאל (ודל) לא תהדר בריב״ו״. ריב״ו – רבי יצחק בן ואליד.

ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר ״פאס וחכמיה״, מופיעה איגרת: (א)

רבי מאיר דאבילא שואל את היעב״ץ על ענין ״ההתעטפות בטלית בקבלת שבת. הוא מביא את הגמרא בשבת, המדברת על קבלת שבת, ורוצה להסביר על דרך הסוד: כשאנו יוצאים לקראת הכלה, ראוי לקיים ״ופרשת כנפיך על אמתך״, ע״י כנפי הציצית. כל זאת רק בליל שבת ״וקבלתי מהרמב״ח נר״ו שעיקר מצות ציצית בע״ש, לפי שבאותה שעה מתעטף הקב״ה בטליתו כש״צ ואומר ויכלו השמים״ וכן אומר ״ופרוש סוכת שלום עלינו״, כמו שפרשנו כנפי ציצית. (כמובא בדברי הרמב״ם פרק ל׳ מהל״ש),

עוד מוסיף ומבאר רבי מאיר, עפ״י דברי תלמידי האריז״ל, כי הטלית היא סוד אור מקיף המשמר לאדם מכל רע וסוד הרחיצה בע״ש ופשיטת בגדי החול, להסיר ממשלת החול ולכן ראוי להתכסות בטלית – אור מקיף, לדחות הקליפות.

רעיון דומה נמצא בדברי הבאי״ח בספרו ״בן יהוידע״ (שבת קי״ט), בהסבירו את הקשר בין קבלת השבת בשדה להתעטפות בטלית. אמר הבאי״ח. דברי התנא – ״בואו ונצא לקראת שבת מלכתא״ הם ר״ת מלבוש.

מלבוש הוא בגמטריה חשמל וחשמל עפ״י האריז״ל הוא אור מקיף

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר