סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. חנניה דהן

קמיע הפלא שנכתב מעצמו

רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.

הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.

בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו

הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.

הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.

תחרות מירוץ בין יהודי וערבי

יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.

הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי

״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.

חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.

היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.

הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.

היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.

שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר