קו לקו. אסופת מאמרים

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמארתפילה בכותל

 וכפי סדר הדיבור לא היל״ל  אלא יום נוצרי לעולם אסור, וכפי זה תרתי אשמעינן דיום נוצרי חשיב איד, ושלעולם אסור. ולפי דהאי ושלעולם אסור לא אצטריך ללמדנו כיון דפשיט לן דהן בלא אידיהן קאמר, לפיכך אמרו התוספות» דמאי דאשמעינן הוא שיום נוצרי חשיב איד. וזה אליבא דר׳ ישמעאל אשר אין הלכה כמותו, ולחני לא חשיבי כל הפוסקים יום א׳ לאיד, ולא אשתמיט חד מינייהו להודיענו זה אלא הרמב״ם ז״ל ועם כל זה איני אומר קבלו דעתי בזה.

יהיה מה שיהיה אין האיסור אלא ביום אידם בלבד ובארץ ישראל ג׳ ימים לפניהם, ואם כן התימה על הרב הפוסק לאיסור, דאכן גזר בהחלט האסור להלוות להם בכל זמן, כיון דלאחר האד מותר מיד, ולהטותם אפי׳ בחנם מותר כל שכן ברבית, ומי יתן ויודיעני איך אליבא דידיה, התיר להם המשא והמתן עמהם בכל מאי דאסר התנא ביום אידם, והם אינם מותרים אלא בג׳ ימים בשבוע, כפי דעת הרמב״ם ז״ל ואסור להם ההלואה בריבית כל השנה, באופן שאסר המותר ולא הקפיד לאסור מה דהוא אסור, באופן דכל הימים שאינם יום איד או קרוב אליו לית דין ולית דיינא שיאסור להלוות להם ברבית, כי בודאי לכ״ע מותר להלוות להם בחנם כ״ש ברבית, כי לא חששו חכמים דאזיל ומודה אלא ביום אידם או קרוב אליו, שאז הוא עוסק בצרכי ע״ז ובתקרובת שלה, ולזה אזיל ומודי על כל הנאה שיתהנה מהם, כי הוא אומר שסייע אותו ע״ז מפני שהוא עוסק בצרכיה, אבל אחר עבור זה לא.

ומה שיש לנו לדרוש ולחפש הוא בימים האלו שאסר התנא המשא והמתן עמהם, אם בכלל זה הלואה להם ברבית או לא. והנה מצאנו ראינו בעלי ההוראה, כאשר ראו מנהג הדורות להתיר לא בקשו דברים לבטל המנהג אדרבא אשרוהו וקיימוהו, ואמרו שהדין עמהם ובהיתר הם מלוים אפילו ביום אידם. וזה מכמה טעמים, כי בראשונה אמרו דהאי טעמא דאזיל ומודי לא חיישינן ליה אם יש בו חשש איבה. וכן כתב בעל שלטי הגבורים בשם ר׳ אליעזר ממיץ ז׳׳ל, וז״ל: האי איסורא [דאזיל] ומודה שרו בה רבנן במקום איבה מדקאמר בפ״ק דע"ז׳ לא אשקליה הוייא לי איבה. אלמא במקום איבה שרו בה רבנן וע״ז  סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם. נהי דהתוספות״ דחו ראיה זו דאמרו דאין מכאן ראיה להתיר משום איבה [דר׳ יהודה נשיאה לא התיר משום איבה] אלא היה מבקש עצה כיצד יעשה מה שיקבל ולא ליהוי׳ תמן איבה, ע״כ4. ולד׳ אחר ההשתחויה להדר גאונם, אין מכאן דחייה לראיה דנהי שהוא היה מבקש עצה היאך ימנע מלקבלן באופן שלא יהיה שם איבה עב כל זה העצה שנתן לו רשב״ל אשר הוא קבלה, בזה התירו לו לקבלה כיון דאמר לו שיקבלנה וישליכנה לבור ואין תקנה זו אלא כדי שלא ליהנות ממנה. אבל למאי דאזיל ומודי לא תקן לו בזה שום דבר, אדרבה דחה חששה זו'משום איבה, כיון דההוא מינא לא ידע שהוא השליכם לבור אלא חשב שנפלה לו מידו, דהכי אמר ליה שישליכנה כלאחר יד. ונהי דרש״י ז״ל  אמר שבזה לא ישמח המין. גם כל זה לא יבטל ממנו ההוצאה על שקבלה, אלא ודאי טעמא דאזיל ומודי יש להתיר אותו משום איבה. וגם אחר שנודה לדחיית התוספות בהלואה מיהא ניחא להם האי טעמא דמשום איבה, שאמרו וז״ל: ועוד דטעמא משום איבה תינח להלוותם וכוי״״. הרי לך בהדיא דאמרו דלהלוותם יש לחוש לאיבה. וגם ברא״ש ז״ל ״, אחר שראה דברי התוספות תפש טעמא דא דמשום איבה, שאחר שתמה על מנהגנו שאין אנו נמנעים מלישא וליתן עמהם וללוות ולהלוותם, ואמר להתיר תמיהתו מאי דפי׳ רשב״ם בשם זקנו רש״י ז״ל, אמר וז״ל: ועוד יש לומר כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא משוט איבה. והביא ראיה לזה מההוא מינא דשדר לר׳ יהודה נשיאה כמו שאמרנו, ולא חשש לדחיית התוספות במאי דקאמרי שהיה מבקש עצה שלא לקבל מבלי איבה, משום דודאי אלו לא מצא העצה היה מקבל משום חשש איבה אחר שלחצתהו האיבה ולזה א׳ וז״ל: אלמה אי לא היה מצי לאישתמוטי דלא ליהוי איבה הוד, שקיל אע״ג דאזיל ומודה. והביא ראיה ממה שאמרו בפי אין מעמידין סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה. וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות לגוי מן הבור. ואפי׳ דדחי לה התם אינו אלא משום שיכול לעשותו באותו ענין דלא ליחד ליה איבה, אבל אילו לא היה אפשר להשתמט בלא איבה אפי׳ אביי מודה דשרי, ע״כ ״. הרי לך דהרא״ש התיר גם הוא משום איבה.

והרב הפוסק לאיסור חשב לדחות זה באומרו שהמה דברו בזמנים שהיו ושבים ביניהם דבזד. יש לחוש משום איבה, משום שהיו כבושים תחת ידיהם, אבל אנחנו תחת ישמעאל ואין להקפיד משים איבתם. ובמחילה מכ״ת״ לא דק בזה, בודאי כאשר התירו משום איבה לא חששו אלא לאיבת אותו הפרטי לבד, כגון מינא דר׳ יהודה נשיאה דודאי אלו לא קבל הדינר מידו לא מפגי זה יהיה לכל העם איבה עמו, אלא שחשש לאיבתו עמו, עם היות שלא היה כבוש תחת ידו, ורצה לקבל מידו אעפ״י שיודה לאלהיו, אלו לא מצא אפשר לו לאיבה. והכי נמי אובוקי  לבן נכרית או אולודי לנכרית דשרי בשכר משום איבה. ואם כן גם הנוצרים יושבי ירושלים כיון דכל השנה כולה הם נושאים ונותנים עמהם, שזה מותר הוא כמו שאמרנו לעיל, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה עמהם. וכיון שהם דרים יחד במקום אחד, תגרום להם בודאי נזק. וכן הביא הרא״שראיה למשרי משום איבה ממאי דאמרו בירושל׳ וכן תניא בתוספתא, בד״א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ואם כן מהאי טעמא דאיבה דחינן האי איסורא דאזיל ומודי.

ובר מדין איכא טעמא אחרינא למשרי משום דהאי טעמא דאזיל ומודה ליתא עכשו. וזה לפי מה שאמר רשב״ם ז״ל בשם זקנו רש״י דיל דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו, כדאמרינן בפ״ק דחולין  גויים שבחוצה לארץ לא עע״ז הם אלא מנהג אבותיהם בידם. והכוונה שאינם יודעים עבודתה ולהכי לא אזלי ומודו. ואין לדייק בהא ולומר דהא בגויים שבחוצה לארץ, אבל לא שבארץ ישראל. שהרי התוספות ״> כדי להשתמר מזה אמרו שם הילכו בארץ ישראל נמי אינם אדוקים כל כך שיהיה מעשיהם בשם ע״ז. ועם היות שהרב הפוסק לאיסורא בעי למדתי זה, באמרו שלא אמרו זה אלא לענין שהיו מעשיהם לע״ז, במחילה מכ״ת לא דק בזה כלל דאם אינם אדוקים לעשות מעשיהם לשמה [אכשר]»», אלא מפני שאינם יודעים טיב עבודתה, ואין זה אלא מפני שאינה חשובה כל כך בעיניהם לעשות מעשיהם לשמה. וכל שכן דגם אם הגיע להם שום הנאה שאינם מודים לה עליה כי אינם יודעים שממנה נמשך להם, שאלו

היו יודעים ומבינים זה בודאי שהיו עושים כל מעשיהם לשמה. וסכלות זה בודאי שגם בארץ ישראל הוא, כי אוירא דארעא דישראל לא מחכמאלתו בדא להודיעם זה. ואם כן צדקו דברי התוספות״ במה שאמרו שגם בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך בה כדי לעשות מעשיהם לשמה, וכ״ש לתלות הצלחת מעשיהם בה. וכן אמר רשב״ם  בלשונו, דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו והביא ראיה מהאי דאמרינן בפ״ק דחולין ולא חלק כלל, ואם כן מאין לנו לחלק. ואיד נכחיש זה ואנו רואים שאין עבודתם לע׳׳ז בא״י משונה ממעשיהם בחוצה לארץ, ואם כך גם בארץ ישראל מותר להלוות להם אפילו בחנם, משום דטעמא דאזיל ומודה נדחה. וכ״ש להלוותם ברבית דליכא הנאה למיזל ולהודו׳. ובעל התרומות כתב לקח בזה, וכתב בעל שלטי הגבורים  על שמו, דטעמא שאין מהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם הוא לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע״ז על משאם ומתנם.

ומה שרצה לחלק הרב האוסר מן הממרים לשאר גוים, הא ודאי ליתא מכמה פנים אחד מן הסברא דבודאי בימי הגאונים אשר התירו זה היה לגוים וממרים וגלחים, ולא מצאנו בכל המתירים מי שחלק בזה, אלא כלהו אמרו בהחלט דמאי דאסר התנא הוא מותר עכשו. ואילו היה בזה שום הפרש הוה להד לאיפלוגי בהא ולא יאמרו ההיתר סתמי. ועוד מה שאמרו בעלי התוספות בדבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמהם, וזה לשונם: ומיהו נכון להחמיר כשבא הגוי וא׳ הלויני מעות לשקר״י שקורי׳ אופרי״ר אבל ר׳ אלחנן אמר דגם באותו אופרי״ר אין שום איסור שמה שנותנים לגלחים ולממדים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם הא לך בהדיא דאמר שמה שנותנים לגלחים אין בו איסור כלל. וכן כתב הרא״ש  ז״ל, שמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים ממנו לא לגויי ע״ז ולא לתקרובת ע״ז אלא אוכלים ושותים אותו ולכן שרי

עלה לנו מזה דטעמא דאזיל ומודה אינו בזמננו אפילו ביום אידם. וגם אם נאמר דאיתה יש לנו טעם אחר להתיר ההלואה ברבית, והוא דבה לא שייך למיחש דאזיל ומודי. והם דברי ר״ת הביאום הפוסקים כולם, וז״ל: פסק ר״ת דמותר להלוות לגוי ברבית אפילו ביום אידם משום דלא אזיל ומודי דמצר הוא. דהא אמרינן, ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא. וכן כתבו התוספות  והרא״ש בשמו. והרב הפוסק לאיסור רצה לדחות דברי ר״ת בדברים אשר לא יועילו, כי ברישא אמר שצרת הרבית ללאו יצתה אחר שהשיגה ידו המעות שהיה צריך אליהם, בודאי כי אין לוה מעות ברבית אם לא יביאנו ההכרח לזה שהוא צריך למעות. ולא נעלם זה מאביר הפסקנים או מהגאונים שנמשכו אחריהם. ועם כל זה אמרו כי לא יספיק שמחת השגת מעות עם היותו צריך אליהם, להסיר דאגת הרבית מלבו שהוא צריך ליתן להם ושלא מצאם בלי רבית. ולזה החליט ר״ת הפסק ואמר שברבית מותר להלוותם אפילו ביום אידם. וכן נראה מדברי הגמרא  שאמר ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא. ובודאי עצה זו אינה אלא למי שהוא שצריך למעות, ולא אמרו להשיג זה דיזבון ברתיה ולא לוזיף ברביתא, מפני שצרת הריבית יותר גדולה ממכירת בתו. ואם כן גם אם ישיג מה שהוא צריך מהמעות, צרת הרבית צרה גדולה ולא יצתה בהשגת המעות גם אם יהיה צריך ליה. נהי שברא״ש ז״ל  כאשר רצה להכריח דברי ר״ת מהגמי  דאמר׳ בשלמא להלוותם קא מרווח לתו, ועל זה אמר הוא, ואם ברבית קא מיירי מאי קאמר דקא מרווח ליה אדרבא מעוטי ממעט ליה. ואף אם ת״ל דחשיב רווח כיון שצריך עתה למעות מ״מ וכוי. ומכאן יש לטעות ולומר דחשיב הרא״ש זה ריוח. ולמעיין לא יטעהו זה, דלא אמר הרא״ש זה אלא לומר דההכרח במאי דאמר אלא ללוות מהם מעוטי ממעט ליה, יותר גדול מההכרח ממאי דא׳ בשלמא להלוותם קא מרווח ליה, משום דבהא יתעקש המתעקש לומר דחשיב ריוח השגת המעות ולא מפני שהוא סבר הא. דאם כן איך פסק כר״ת דא׳ דלהלוותם ברבית שרי משום דמצר ליה, וזה דבר ברור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר