الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ארץ מקלט לנאצים

ביום 8 במאי 1945 החל העולם לקבל מושג על הפשעים שנעשו באושוויץ, בטרבלינקה ובשאר מרכזי רצח ההמונים המתועש. קודם לכן דחו רוב היהודים, וכמובן רוב הלא־יהודים, את הציונות וראו בה פתרון שגוי לאנטישמיות; אולם עתה, ולמרבה האסון רק בדיעבד, הוכח שבנסיבות ההיסטוריות הנתונות הציונות היא התשובה ההגיונית היחידה. לא רק ארצות הברית תמכה עתה בהקמת מדינה יהודית; גם שר החוץ הסובייטי דאז, אנדריי גרומיקו, הציג ב־14 במאי 1947 את ״דוקטרינת בלפור״ שלו בנאום בעצרת הכללית של האו״ם. ״ניסיון העבר, בפרט זה של מלחמת העולם השנייה, מלמד ששום מדינה אירופית מערבית אינה מסוגלת לספק לעם היהודי את הכלים הנדרשים להגנה על זכויותיו ועל עצם קיומו מפני תוקפנותם של היטלראים ובני בריתם ו… הדבר] מסביר את שאיפתם של היהודים למדינה משלהם. יהיה זה עוול שלא להתחשב בכך ולהתכהש לזכותו של העם היהודי להגשמת שאיפתו זו. אין כל הצדקה לשלול את הדבר מהעם היהודי, בפרט נוכח מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה״.

בישיבת עצרת האו״ם ב־26 בנובמבר 1947 חלק גרומיקו על העמדה הערבית, שלפיה חלוקת ארץ־ישראל תהיה עוול היסטורי. ״ראייה זו של פני הדברים אינה מתקבלת על הדעת, ולו מפני שככלות הכול העם היהודי שמר על קשר קרוב עם ארץ־ישראל במשך שנים רבות […] לא אטעה אם אזכיר למאזיני^, שוב שבמלחמה שיזמה גרמניה ההיטלראית היהודים, כעם, סבלו יותר מכל עם אחר״.

וכיצד הגיבו מצרים ויתר העולם הערבי לסבלו של העם היהודי? איזה גורל ציפה עתה למופתי של ירושלים, שהיה לא רק מנהיגם הבכיר של ערביי ארץ־ישראל אלא גם בן בריתם החרוץ ביותר של הנאצים בעולם המוסלמי?

המופתי עזב את ברלין רק בימי התפוררותו הסופית של המשטר. באפריל 1945 הוא עוד קיבל 50,000 מארק ממשרד החוץ הנאצי. בריחתו לשווייצריה הובילה להסגרתו לצרפת. שם הוא התגורר עד 1946 בווילה לח­רוז שבפרבר הפריזאי לובסיין, כשלרשותו נהג, שני שומרי ראש ומזכירה.

יוגוסלביה כללה את המופתי ברשימת פושעי המלחמה שלה, כיוון שכמארגן הדיוויזיה המוסלמית של האס־אס בבוסניה־הרצגובינה היה המופתי אחראי לרצח אלפי סרבים וקרואטים. גם בריטניה ביקשה מממשלת צרפת, במידה מפתיעה של חוסר התלהבות, למסור את אל־חוסייני לידיה. האחים המוסלמים, שראו במופתי את נציגם היחיד בארץ־ישראל, שלחו בעקבות זאת מברק לשגריר בריטניה בקהיר, והפצירו בו לשמור על אל־חוסייני מכל רע. פריז סירבה להיענות לבקשות ההסגרה, והחלטתה זו זכתה להד רב במזרח: שגריר צרפת בקהיר קיבל כמה וכמה משלחות שביקשו להודות על כך לממשלת צרפת.

כשארצות הברית הביעה תמיכה בבקשתה של בריטניה להעמיד את אל־חוסייני לדין, שלח חסן אל־בנא מזכר מחאה למיופה הכוח האמריקני, שבו נכתב: ״אנו, בשם האחים המוסלמים וכל הערבים והמוסלמים, מבקשים להזהיר את ממשלתך שלא להמשיך במדיניות ציונית בלתי צודקת זו. […] אנו מבקשים גם שתאשר בפני ממשלתך את דבר מוכנותנו להקריב עצמנו לצורך הצלת אנשינו, בכל עת שהדבר יהיה נחוץ״. לאחר שהליגה הערבית אימצה

את עמדת האחים, ויתרו בריטניה, צרפת וארצות הברית על כוונתן להעמיד את אל־חוסייני לדין. איש לא רצה להסתבך עם העולם הערבי. בסופו של דבר, גם יוגוסלביה ויתרה.

לבסוף עזב המופתי את צרפת בזהות שאולה. ביום 10 ביוני 1946, כשכותרות עיתוני העולם בישרו על ״בריחת״ המופתי מצרפת, ״השכונות הערביות של ירושלים וכל העיירות והכפרים הערביים הוצפו בפרחים ובדגלים, ותמונת דיוקנו של האיש הדגול נראתה בכל מקום״. פארוק מלך מצרים העניק למופתי מקלט ב־19 בינואר. ממשלת מצרים השיבה ריקם בקשת הסגרה בריטית, והסבירה שאסרה על המופתי לקיים פעילות פוליטית. אולם למופתי לא היה שמץ של כוונה להגביל את עצמו. כאילו לא לכלך מעולם את ידיו בברלין, הוא הקים מחדש, כיושב ראש הוועד הערבי העליון בארץ־ישראל, את תנועת הנוער הצבאית־למחצה ״אל־פותווה״, ונועד עם הנהגת הליגה הערבית כדי להבטיח את דחייתה המוחלטת והסופית לכל תכנית חלוקה של ארץ־ישראל.