גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמהאינקביזיציה 0002

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר