סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

להיות המורה ליהדות של צאצאי האנוסים בספרד.

ארבס־עיר שרוב תושביה – צאצאי האנוסים.

בעת הוצאת ספר התורה בשבת, ההתרגשות בקרב הגיוריאוס (האנוסים) הייתה רבה. הם בכו, גם אני בכיתי.

ביתי היה לבית פתוה לאנוסים וזאת ־ כולל המטבח – בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.

מיום שטלפנה אלי אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה ־ כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלה.

מספרת אירית סלדרן הנמצאת במדריד:

נולדתי בנוה-שאנן בחיפה. כמעט דור שני. כמעט ? אמי הספיקה להיות בגן ילדים בארץ. הורי יוצאי גרמניה ואוסטריה. בבית קיבלתי חינוך ציוני דתי.

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי רמב״ם. אפשר לומר, שזאת הייתה ההכנה לעתיד, לעבודתי בספרד. באמצע 1979 הגעתי למדריד.

בביקורי בקהילה היהודית, יצאתי לברר מהי כתובת האיטליז הכשר וכן מהי הפעילות הקיימת לצעירים. בדרכי פגשתי אדם זקן נעים הליכות, מר בן שמול שהתעניין בישראל ושאל על תכניות הלימודים בבית הספר בו למדתי.

הוא נהג ללמד עברית ויהדות בשעות אחה״צ בשיעורים שנערכו בבניין הקהילה. לבסוף ביקשני לבוא ולחוות דעתי על מהלך השיעורים ועל רמת התלמידים. באותן פגישות, עזר לי לשפר את הספרדית שלי ושיחותינו, עתים נגולו על דינים במשנה, תלמוד ושולחן-ערוך.

באחד הימים, הציג בפני בחורה וביקש שאדבר אתה. היא הסבירה לי, שזה זמן רב שהיא באה לקהילה וכי מר בן-שמול עסוק מאוד ולא יכול לעזור לה כעת.

היא סיפרה שמוצא משפחתה – ממיורקה ושהם ״צ׳ואטס״ (כינוי ליהודים האנוסים באי מיורקה). כך התחלתי ללמד את מרים עברית ויהדות.

ככל ששהיתי יותר בספרד, הכרתי יותר ויותר אנוסים.

 לקהילה היו באים רבים מהאנוסים, כדי להשתתף בתפילות והשתדלו להשתלב בפעילויות בנושאי יהדות, אך רובם נידחו על-ידי אנשי הקהילה. הייתה משפחה שאף שלחה את ילדיה לבית הספר היהודי. הכרתי משפחה זו בעת עבודתי כמורה.

התחלתי ללמד את אם המשפחה, כיצד לנהל בית יהודי ואת האב, לנהל את תפילות השבת וכו'. נקודת השיא הייתה, ההכנות לפסח ולימוד עריכת ה״סדר״.

לפני שהייתי מקבלת תלמידים, נהגתי לשמוע מהם זכרונות מעברם ומשפחתם. לדוגמה – במקרה הנ״ל, מוצא האב היה ממערב ספרד, ליד גבול פורטוגל, מקום אליו נמלטו אנוסים רבים מפני האינקוויזיציה וקבעו בו מושבם.

באותה עת, פנתה אלי תלמידה, די מבוגרת, שהתפללה כבר כ-12 שנה בקהילה, אך אף אחד לא עזר לה ללמוד יהדות כראוי. הופתעתי מהמהירות בה קלטה את השפה העברית וקצב הקריאה שלה היה מהיר. במיוחד התרשמתי מסיפורה על מנהג סבה, שהיה מהעיר ארבס (עיר מערבית ידועה שרוב תושביה אנוסים) ״להפריש חלה״ בעת אפיית הלחם. כן שמרה על הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. לימדתי אותה יהדות, וציידתי אותה בספרים כדי שתוכל לקרוא חומר מורחב ומעמיק יותר.

תלמיד אחר סיפר לי, כיצד סבתו הייתה מקפידה על קניית דגים, שלהם קשקשים וסנפירים ועל כך שלא אכלו בשר. כמו כן הכרתי משפחה, בה נהגה האם למול את בניה ביום השמיני להולדתם, אצל אדם מסויים אליו נשלחה.

לאחר זמן לימודים ממושך וחיים יהודיים מעשיים, שלחתי את התלמידה מארבס כמו את האחרים, לבית דין לגיור במרוקו. מיום שטלפנה אלי מ״מיורקה״, אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה, כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלו.

ביתי היה לבית פתוח לאנוסים וזאת, כולל המטבח ־ בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.

תמיד ציינתי בפני תלמידי את האפשרות שיש היום ליהודי-לגור בישראל ואת חשיבות הארץ והציונות. נושא שאף לימדתי בקורס מרוכז לנערות הבת מצווה של הקהילה היהודית.

לאחר כ-3 שנים סוף, סוף, חזרנו בעלי ואני לארץ, כשלבעלי הוצעה עבודה באוניברסיטה.

בארץ, התקשרה אלינו בחורה שעבדה בארגון סמינרים לסטודנטים יהודים מכל העולם (אותה הכרנו בעת ביקורה במדריד). היא ביקשה מבעלי וממני לארגן סמינר מיוחד במינו, על אודות האנוסים, בעיירה שלהם בפורטוגל.

בחופשת הקיץ חזרנו לספרד. בעזרתה של מרים, תלמידתי לשעבר, השולטת יותר בפורטוגזית, קשרנו קשר עם העיירה ״בלמונטה״ שבצפון פורטוגל ועם העיירה ״גווארדה״ (בה גרים הרבה ״ג׳ודיאוס״ – אנוסים פורטוגזיים).

בחודש אוקטובר,יצאנו עם כ-50 סטודנטים מספרד, פורטוגל, ג׳יברלטר, ישראל ועוד, באוטובוס, שבו לקחנו עמנו_; כלים, צלחות וסכו״ם כשרים וכן ספר-תורה. הצטרף אלינו גם רב ממדריד, שניהל את התפילות שנערכו בבניין העירייה ( בו ניתן לנו אולם להרצאות ולתפילות ). בבלמונטה התארחנו ביום שישי ובשבת – בבתי הג׳ודיאוס.

יש לציין, שהייתה זו הפעם הראשונה, שאנשים אלו הסכימו לפתוח בתיהם ולגלות ממנהגיהם.

מאוד התרגשתי בעת שהדלקתי נרות-שבת. אח״כ הדליקה מרים שהיא צאצאית ליהודי מיורקה, אחריה נערה מקהילת יהודי מדריד ואחרונה הדליקה בעלת הבית-ג׳ודיאה – צאצאית ליהודי פורטוגל. הנשים בקהילה זו, יודעות את התפילות בעל פה ומעבירות אותן מאם לבת. 3 תפילות יומיות נשמרו בקפדנות.

נישואי התערובת אסורים. הם נישאו רק בינם לבין עצמם ומי שנישא לנוכרי הוצא מהקהילה. לוח השנה נערך על פי הירח.

בשבת, בעת הוצאת ספר־התורה, הייתה התרגשות רבה בקרב ה״ג׳ודיאוס״, שהגיעה לשיאה עם תפילת ערבית. הם בכו והאמת היא שגם אני בכיתי – הייתה לי הרגשה, שאני נמצאת בערב יום כיפור בתפילת ״כל נדרי״ וכי הותר לי להתפלל עם העבריינים!