ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו
העברת הניהול של ביה"ס Franco-israelites ממינהל החינוך הציבורי ־לאליאנס.
המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי״ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה״ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר. מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי״ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי״ח (AIU) הפככה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Krim־Abd el] מנהיג המרד נכנע ומסר עצמו לידי גייסות הגנרל פטן הוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות רשת כי״ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזראליט, שפעל זה מכבר בוואזן.
קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת. זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, חוגג את חגי ישראל, שובת בשבתות ובחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי מובהק בלשון הצרפתית. מדובר בשתי עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם.
ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה
למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים- מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי- הספר של כי״ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי״ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות על המוסלמי"במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי ־ הדימי – במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.
עבור הנהלת כי״ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:
La langue francaise est consideree comme vehicule d'une plus haute" ".civilisation הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי״ס אליאנס בוואזן מר כוכבהלוי, ביטא את רוח הזמן, גישה שהיתה נחלת הנהלת כי״ח בפריז מוריה ומנהליה. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית. הבחירה בצרפתית נשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne education de base) כך ז׳אק ביגאר המזכיר הכללי של כי״ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו – 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן ברעיות ואמהות."1 לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moi'se Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנגייר בשנים 1885-1888 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:
Le judeo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu'on fasse. Tout le monde est d'accord qu'il ne faut plus de judeo-espagnol, qu'il n'y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persecuteurs
השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, נשפה עברנית הפונה אל מטעני העבר, ומכבידה כמשקולת על יכולתה להנחיל לתלמידיה זהות יהודית חילונית.
בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי״ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי״ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.
המשך…..