חלוצים בדמעה – ש. שטרית

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….