הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

רבי אליהו מקזה

לפני היציאה לדרך, נוהגים המבקרים להיטהר: עושים טבילה, גוזזים צפורניים, ולפעמים אף צמים. כאשר יש בריכה, מים או מעיין בסביבת הקדוש, טובלים בהם לפני שעולים לקדוש. אין האשה הלא טהורה יכולה לשהות בסביבת הקדוש, כי אז קמה רוח סערה, ואבנים או גשמים יורדים, עד שהאשה מתרחקת מהמקום. הדבר קורה גם כאשר האשה מקבלת אורח כנשים ביום ביקור: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, התמוטט פעם הגג של החדר ליד הקבר, בגלל נוכחותן של נשים טמאות: אשה, שקיבלה נידה בזמן הביקור אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, גרמה לרעמים, ברד וגשמים; אצל מולאי איגגי ואצל ר׳ דוד ומשה ירד ברד כבד בגלל אשה לא טהורה, והשמש חזרה רק כשהיא התרחקה מהמקום: אצל ר׳ שלמה בן־לחנם נפלו אבנים מהשמים, והמקום רעד. העונש לאשה שנכנסת לא נקייה אל הקדוש, יכול להיות לפעמים חמור, וייתכן אף שיגרום למותה אחרי שמונה ימים, או למות בעלה או ילדיה. אשה עם נידה, שבאה להדליק נרות בחדר של ר׳ דוד ומשה, נפלה בפתח הדלת.

הערת המחבר : גם לאחר חלום עם הקדוש, מתרחצים לפני שמספרים את החלום (סיפור מס׳ 2.262). לקדוש החי יש לגשת נקיים, ור׳ חיים פינטו הקטן נתן מכה ביד לבחור, שנשק לו את היד אחרי שהיה בשירותים ולא התרחץ (סיפור מס׳ 14.180): אדם שנכנס לבית־הקברות של ר׳ אליעזר טורי־זהב ללא טבילה לפני כן נענש: רוח סערה קמה והפילה אותו ארצה (סיפור מס׳ 2.85). ״הם לא היו מתקרבים אל קברו של הקדוש אלא בהיותם טהורים כדת וכדין״, נתן א׳ שוראקי, קורות היהודים בצפוךאפריקה, תל־אביב תשל״ה, עמי 135. הפולקלוריסט הצרפתי הדגול א׳ ואן ג׳נפ תיאר בפרוטרוט את ההילולה של ר׳ אפרים אנקאווה בטלמסן. לפי דברי האינפורמנטית שלו, הולכים לרב שלוש פעמים: פעם ראשונה כדי להודיע לרב שעומדים להגיש בקשה, פעם שנייה כדי לבקש, ופעם שלישית כדי להודות. כל פעם צריך להיטהר. ניגשים לקבר יחפים.

הערת המחבר : מוטיב זה ידוע ומפורסם. ״נדה אינה הולכת בהילולא דרשב׳׳י, ולפעמים בהיותה שם, אורח בזמנו בא ואם לא תלך תכף, מסוכנת. ואם אינה מרגשת עושים רעמים וקולות וברקים וברד״, טוביה פרידמאן, לקוטות מתוך כתב־יד של הרב חיד׳׳א, בתוך ספר החידא, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי׳׳ט, עמי צג, סיפור מס׳ 71: ראה עוד א׳ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל־אביב תש׳׳ו, ע׳ 140. גם אשה ששוכבת עם בעלה לא תיכנס לקדוש עד שתעשה טבילה.

אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, היו מרחיקים את האשה שמקבלת שם נידה לחדר של הערבים (סיפור מס׳ 14.149). אצל ר׳ עמרם בךדיוואן, אישה עם נידה היתה הולכת רק עד בית־הקברות בחוץ (סיפור מס׳ 10.485).

גם אשה בעלת התנהגות לא טובה יכולה לעורר את זעמו של הקדוש: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, מים הפסיקו לזרום מהקבר בגלל כניסת בחורה שהתנהגותה לא היתה טובה: סערת אבנים קמה, והנחל עלה על גדותיו, בגלל נוכחות רקדניות בטן בכפר הסמוך: חדרים, אוהלים ואבנים נפלו אצל ר׳ דוד ומשה, בגלל נוכחות זונה במקום. צניעות הלבוש אצל האשה בזמן הביקור אצל הקדוש היתה נורמה מקובלת, ונשים לבשו בדרך כלל שמלה ארוכה עד הרגליים עם שרוולים ארוכים, וחבשו צעיף לראשן. גם אשה מאופרת אסור לה לבקר אצל הקדוש, ור׳ דוד ומשה ציווה בחלום על אשה מאופרת שתתרחץ לפני שתעלה אליו.

קבריהם של קדושים מפורסמים בקרב יהודי מרוקו, כמו ר׳ עמרם בן־דיוואן, מולאי איגגי, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ואחרים, זכו לביקורים במשך כל השנה, אך ההמונים נהרו לקברי הקדושים במיוחד ביום ההילולה שלהם.

ביקור אצל הקדוש ביום ההילולה שלו מהווה את הביטוי החזק והמוחשי ביותר, לקשר שבין הקדוש ומעריציו. היות וברוב המקרים תאריך פטירתו של הקדוש אינו ידוע, נהגו לקיים את ההילולה בל״ג בעומר, או בחודשי אלול־תשרי. בזמן ההילולה שהו היהודים פרק זמן מסוים ליד קבר הקדוש, והמקובל היה להישאר שבעה ימים, דבר שמצא את ביטויו במונח הרווח בפי יהודי מרוקו: ״תא אירפאד שבאע אייאם״, דהיינו ״לוקח שבעה ימים״. מבקרים רבים היו שוהים במקום זמן יותר ממושך, עד לתקופה של חודש. מחוץ לקשר לקדוש עצמו, אין להתעלם מכך שמניעים אחרים, כגון השהייה בחיק הטבע, לפעמים בנוף מרהיב, והבילוי עם משפחות אחרות באוירה מיוחדת, תרמו לחיזוק הנטייה לשהות זמן רב במקום.

הערת המחבר : אצל הקדושים המפורסמים התקהלו אלפים בימי ההילולה. עדות אחת אומרת, שאצל ר׳ עמרם בן־ דיוואן היו פעם יותר ממאה אלף איש. זוהי בוודאי הגזמה, אך היא מצביעה על נוכחות קהל עצום שהרשים את המספר. עד ראייה מנה שם קהל של 17,000 כאשר רוב רובה של יהדות מרוקו היתה כבר בארץ. ראה מ׳ לובלסקי, ריפוי פלא על קברות רבנים במרוקו, עתון חרות מיום 10.7.1959.

            אצל המוסלמים, היו לקדושים רבים ימים מיוחדים בשבוע המיועדים לביקורים. במקומות רבים נערכה פעם בשנה חגיגה גדולה שציונה בערבית musem או lamma. לחגיגות אלה לא היו תאריכים קבועים, והתקיימו בדרך כלל באביב או בסתיו. ראה וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 176-174. אצל הקדושים הנוצרים : ,D'ordinaire on celebre la fete d'un saint le jour de son entree au ciel, dies natalies" jour de mort en ce monde, jour de naissance en l'autre", A. van Gennep, Manuel de folklore 2084-2085 .franfais contemporain, Tome I, Vol. 4, Paris 1949, p

פעם בשנה, אם כן, יצאה המשפחה לקבר הקדוש. על־פי־רוב היו מגיעים לקבר רכובים על בהמה — סוס, פרד וחמור, או לפעמים ברגל. הגישה לקברים מסוימים באטלס היתה אפשרית רק ברגל. רק החל משנות הארבעים למאה הנוכחית, החלו היהודים ליזום בניית כבישים למקומות הקדושים, וגם ארגנו הסעות מיוחדות ברכב לחגיגות ההילולה של הקדושים המפורסמים.

הערת המחבר : על פרדות היו מגיעים למולאי איגגי ולר׳ עמרם בךדיוואן, לפני שבנו כבישי גישה למקום, וכן לר׳ ניסים בךניסים, סידי בועיסא וסלימאן, סירי בוקסיס, ר׳ רפאל הכהן ואחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 158 מנויים נוספים

פברואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  
רשימת הנושאים באתר