מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח

ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

הרכב העולים ומניעי עלייתם.

כבר ציינו כי העולים נימנו עם כל שכבות הציבור היהודי : תלמידי חכמים ופשוטי עם, אנוסים שחזרו ליק היהדות ונשים, נשואות ואלמנות כאחת. בנוסף לציפיות המשיחיות, לרצון לקיים את מצוות יישוב הארץ, או להחלטה לבקר במקומות הקדושים, פעלו גם מניעים אחרים – פרוזאיים ואנושיים – לעידוד העלייה.

טול, למשל, מצבים של ביטחון מדיני וסיכויי שפע כלכלי מזה, וטול את היפוכם, זעזועים מדיניים ומשבר כלכלי מזה – אלה ואלה שימשו או עשויים היו לשמש מקור להתעוררות. מאידך, גם יאוש או משבר אישי, וכן קשיים ציבוריים או סיבוך משפחתי היה בהם כדי לעודד או, לחילופין לעכב עלייה.

כך מספר רבי אברהם די בוטון – ש"ה – שנ"ב, 1545 – 1592, תלמידו של הרשד"ם בשלוניקי על אישה שמחמת מתחים בביתה ומכעס הקטטות הודיעה לבעלה כי גמרה בליבה ללכת לארץ ישראל. מסופר כי בכוונתה היה להתיישב בצפת, אלא שבסופו של דבר, חזרה בה ונשארה בשלוניקי.

רבי שלמה בן אברהם הכהן – ר"פ – שס"א, 1520 – 1601, שפעל במונסטיר ובשלוניקי, מספר על יהודי שנשא אישה שנייה בניגוד לרצון אשתו הראשונה, וזו, שטוענת עתה כי מאסה בבעלה ואינה מוכנה לחיות ביחד עם צרתה, רוצה לעלות לארץ ישראל.

בנוסף לעילה האישית, האישה רוצה להקדשי עתה את חייה להידבקות באדמת הקודש, כדי " להורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ".

עם זאת דומה כי מרבית הנשים שעלו ארצה היו אלמנות, הללו לא מצאו טעם לחיות בגלות אחר מות בעליהן ורצו להיקבר באדמת ארץ ישראל.

היו ביניהם גם נשים אמידות, ומכל מקום בעלות סכומי כסף שהן לא נזקקו להם לצורכי יום-יום, והן נהגו להלוות את כספן בריבית ליהודים ולנוכרים כאחד.

העלייה עשויה הייתה לעיתים גם לשמש מוצא למי שביקש להיחלץ ממצב קשה, כגון שרדפוהו אלמים. כזה היה, למשל, מקרהו של רבי רפאל אליעזר נחמיאש, תלמידו של רבי שמואל שלם. הלה כיהן כדיין בשלוניקי וחיבר את הספר " הון רב ", אך נרדף על ידי עריצים בעירו ועלה לירושלים בשנת תקל"ז – 1777.

הקיום הכלכלי של העולים.

מובן מאליו כי דאגת כל העולים נתונה הייתה לשאלה כיצד להבטיח אמצעים כדי מחייתם בארץ. ואמנם, ספרות שאלות ותשובות מאפשרת להו להתוודע אל מיגוון של פתרונות שנוסו על ידי עולי שלוניקי. היו מהעולים שהשאירו כספם או רכושם בשלוניקי, ואחד מבני המשפחה שהופקד על כך, או אדם נאמן מבחוץ, היה ממונה על הפעלת הרכוש או המזומנים, ואת הפירות היה שולח לידיו של העולה הנמצא בארץ.

כך נהגו בוודאי אלה שהיו מסופקים אם יישארו בארץ, ולא רצו משום כל לחסל את עסקיהם בגולה. אולם מי שהחליט להשתקע בארץ ישראל ולהישאר בה לצמיתות, העדיף אף הוא לעיתים לנהוג בדרך הנזכרת, בהניחו שהרווחים שיפיק מרכושו יהיו גבוהים יותר בחו"ל.

רבי יצחק אדרבי, מגדולי החכמים בשלוניקי במאה הט"ז, מספר, כי יהודי אחד השכיר קודם עלותו ארצה חצר לשני בניו, והללו התחייבו לשגר לו מדי שנה כסף או צמר כדי מחייתו. הצמר מן הסתם מיועד היה לעיבוד בארץ ולשיווק בדמשק, או שמא עמד להישלח אחר עיבודו אל אחד מנמלי סוריה לשם יצוא.

מאידך, יש מן העולים שלא הסתפקו בפיקוח זרים על רכושם ונהגו לחזור מדי פעם לשלוניקי כדי לראות מה עלה בגורל נכסיהם.