הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952 – 1954.

על  רקע העלייה ההמונית וקשייה, כאשר הכפילה מדינת שיראל את מספר תושביה וקלטה יהודים מ-52 ארצות, לא בלטה הסלקציה בשנים 1948 – 1951.

אולם בעקבות נעילת שערי מזרח אירופה, חוסר רצונם של יהודי מערב אירופה ואמריקה לעלות ארצה, וחיסול הגלויות – נותר המקור היחידי להמשך עליית המונים בקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. כדי למנוע את , האפי הלבנטיני " של המדינה הצעירה, החליטו אפוא בהנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות " המוסד לתיאום ", לקבוע כללים מוגדרים לברירת עולים – שעיקרם עליית צעירים ובריאים.

מדיניות סלקטיבית בברירת עולים לא החלה עם הקמת המדינה ; היא הייתה כבר בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ. גם אז התנהל ויכוח בין מנהיגי הציונות על עליית המונית – או סלקטיבית. דוד בן גוריון, שנבחר בשנת 1936 לתפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות, אמר אז :

עלינו לראות בעיקר פעולתינו השגת אפשרות של עלייה גדולה לארץ – בלעדי זאת, לא רק שלא יהיה מוצא לגורל היהודים, אלא לא יהיה מוצא לגורל הציונות, אם הציונות לא תיתן עכשיו תשובה ניכרת לאסון היהודים – היא תתבדה, היא תאבד את ערכה אפילו בעיני עצמם.

בן גוריון היה עקבי בתמיכתו בעלייה בלתי מוגבלת, ובדיון בהנהלת הסוכנות בשנת 1942 דרש עלייה של שני מיליון יהודים מתום המלחמה.

גם גולדה מאירסון ( מאיר ) התנגדה לעלייה סלקטיבית ותמכה בעמדתו של בן גוריון ; אך יעקב חזן ממנהיגי " השומר הצעיר ,, תמך בעלייה סלקטיבית, ובקונגרס הציוני הי"ט אמר :

" המפעל הציני לא היה מעולם ואיננו גם היום דבר הנערך בכמות, במספרים, יותר מזה נקבע גורלו של המפעל הזה על ידי האיכות "

עוד אמר חזן, שמטרתנו בית לאומי מחודש – ולא גלות חדשה, ועל כן יש להבטיח את בניית הכפר והחקלאות ולהקפיד על עלייה חלוצית ".

בין תומכי העלייה הסלקטיבית היו גם חברי ההנהלה הציונית – חיים וייצמן, ש' אוסיקין, א' רופין, וב' כצנלסון.

עם זאת יש להדגיש, שבתקופת השלטון המנדט הבריטי היה ויכוח זה אידיאולוגי – ולא מעשי, שכן את מספר הסרטיפיקטים ( אשרות העלייה ) קבעה ממשלת המנדט הבריטי – ולא ההנהלה הציונית. כדברי ברל כצנלסון במושה הוועד הפועל הציוני בשנת 1935 :

" אנחנו עובדים בתנאים של כמות נתונה, קביעת הכמות בידי ההסתדרות הציונית, אלא בידי כוח חיצוני – הממשלה הבריטית, וכיוון שאנו מוגבלים בכמויות מסוימות, חובה עלינו להוציא מתוך אותה כמות את מכסימום הכוחות ההכרחיים לבניין.