רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים בן עטר – תולדות חיישמש ממערבו – ארזי הלבנון כרך 2

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

ר׳ משה בן עטר שאל את השליט בכובד־ראש מעושה, ורק לאחר שהפליג בדברי תורה ושבח ל״שמש מרוקו״: ״האם הוד מלכותו ממנה אותי נגיד על בל יהודי סאלי, או שמא רק על יהודי סאלי?״

״משה־משה, אשרי מי שמבין את חידותיך!״ הגיב המלך, ״פרש לנו את דבריך?״

״שאל את מושל סאלי הנכבד, והוא יאמר לך. הוא בוודאי יספר לך כי אבי, שמונה על־ידי הוד מלכותך לנגיד על כל יהודי סאלי, הוגבל רק אל העניים והבינונים שבהם, שעה שדווקא העשירים, אלה שאגרו את ממונם בזכות השקט והביטחון שהואלת להעניק לקשרי המסחר, הוצאו על־ידי עצמם, ובתמיכת המושל הנכבד, מכלל ישראל.״ נשתרר שקט מתוח מעט. משה ידע שאותם יהודים נותנים דמי־לא־יחרץ לא רק למושל סאלי; גם המלך מקבל את מנתו מתוך עוגת השוחד. אולם הוא גם ידע, שבמעמד פומבי לא ירצה איסמאעיל להודות בכך, ולכן קיים סיכוי שעל מנת לנקות את עצמו יהפוך המלך את מושל סאלי שעיר לעזאזל. כך גרס ההיגיון, ועל כך הימר משה בן עטר. המלך אכן בחר בדרך ההיגיון והפיוס. הוא אחז בדרך משובה בצווארונו של מושל סאלי, ואיים עליו בצחוק רועם, לבל יעז להתנכל ליהודי שלו, ולבל יעז להגביל את סמכויותיו. הנה כי־כן, שוב שם משה בן עטר את נפשו בכפו, ויצא ללא שרטת. אולם היה ברור שקנה לו אויב. מושל סאלי הגאה לא ישלים עם השפלתו בפומבי. מובן עם זאת, שלא ינסה להתנקם דווקא באיש שהשפיל אותו, המלך עצמו, אלא יחפש לו מטרה יותר נוחה ויותר פגיעה — היהודי משה בן עטר.

עם תום השבעה החלו הסידורים לקראת החזרה לסאלי, ועם תום שלושים הימים, יצא לשם משה בן עטר ובני משפחתו. ר׳ חיים בן עטר, בנו משה ונכדו חיים הקטן, נותרו במכנאס עוד כשנתיים ימים. שתי סיבות חברו לכך:

הצורך להשגיח על העסק המשפחתי, שסניפו במכנאס היה גדול וחשוב, וחגיגות האירוסין, ואחר־כך הנישואין, של שמואל די־אבילה עם אחותו של חיים בן עטר.

חיים היה כבן י״ב שנים כשחזרו הוא ובני משפחתו לסאלי, ממנה נעדרו כארבע שנים. במכנאם הסתגל לחומות ולצפיפות, וגם הוא, כשאר הגברים, השקיע עצמו בד׳ אמות של תורה. ככל שהעמיק בה, כן גברה תאוותו אליה. האתגר שבמקרא, האפשרויות הכמעט אינסופיות לפרשו, אותם אלפי פנים אשר לתורה, כל אלה ריתקו את התעניינותו והלהיבו את דמיונו. היתה בו יכולת לקלוט את המקרא באמצעות הרגש ובאמצעות השכל בעת ובעונה אחת. לעתים נשאו תשובותיו לשאלות מקראיות אופי מוזר למדי. שמואל די־אבילה, גיסו, שאלו באחד הוויכוחים ביניהם, כאשר נחלקו דעותיהם בקשר לשאלה מסוימת בסיפורו של יוסף: ״מניין לך לדעת בביטחון כזה?״ — ״כי הייתי שם!״ ענה חיים והביט בו בשתי עיניים בטוחות. ״באותו רגע,״ העיד שמואל די־אבילה, ״נטיתי להאמין להרף עין שאכן היה חיים הקטן שרוי בחצר פרעה במצרים ביום שבו קיבל יוסף את פני אחיו, וגם צפה בעיניו הסקרניות במתרחש.״ והוסיף הגיס הצעיר בחיוך של חיבה: ״למעשה היתה סקרנותו של חיים כה גדולה ותובענית, שלא היה מובן לקבל את סיפורי המקרא כעדות מכלי שני, והיה מוכרח להגיע בקפיצת דרך אל ימי קדם, כשהוא חוצה מרחקי מקום וזמן בהרף עין אחד.״

נמרוד נתקשה מעט להכיר את ידידו משכבר הימים. משהו משובבותו של הילד נעלם, ובמקומה — שתי להבות של אש הפורצות מתוך גומות עיניו. לא היתה כמעט כל אפשרות לגשר בין הנער בן הי״ד, השחום והחסון, שכולו חיי העולם הזה והנאותיהם החומריות, לבין אותו סגפן חיוור הממית עצמו באוהלה של תורה. ״חיכיתי שתחזור…״ גמגם נמרוד, בניסיון לשבור את הקרח. ״יש לי תוכניות. אתה מקשיב לי? אפרים מדבר אליך! אני יכול לשבור לך את הראש!״ ״נמרוד,״ לחש חיים בקול שכמעט לא נשמע. ״מה?״

״הייתי קורא לך נמרוד… פעם, לפני ארבע שנים.״ ״אני אהיה שודד־ים,״ אמר נמרוד, בניסיון להלהיב את חברו, אך ללא הועיל. בעיניו של חיים היה נמרוד שייך לתקופת ינקות אבודה. ״תצטרף?״ שאל נמרוד. ״לא, אפרים. לא.״ ״נמרוד!״ ״מה?״

״נמרוד. אני מרשה לך לקרוא לי בשם נמרוד.״ ״תודה,״ אמר חיים, ונפשו ערגה לצלול אל בין אותיותיו של הספר הקדוש. ״שלום.״

״אני אהיה שודד־ים!״ שמע את ידידו צועק אחריו, שעה שהתרחק חיים לכיוון ביתו.

אתה תהיה רוקם פרוכות, כמו אביך,״ לאט חייך לעצמו. כעבור שבוע נעלם נמרוד מהעיר ולא נודעו עקבותיו. היו שסיפרו, שבאחד הלילות נטולי הירח, שעה שסערה באוקיינוס הגביהה משברים שאיימו לבלוע את העיר, נראתה אוניה מסתורית, התרה אחר מקלט במפרצון מוגן. בזכות הציקלון חמקה ספינה קלה זו מפניהן של ספינות המשמר של המלך המסיירות לאורך החוף. גם אם הובילו עקבותיו של נמרוד אל הספינה ההיא, טשטשה אותם הרוח, והגלים השוטפים את החוף מחו כל סימן. הנער, הצמא לבלוע את העולם ולשתות את האוקיינוסים שלו, נעלם ואיננו.

לאחר הסתלקותו של אפרים־נמרוד, הפך חיים לבן־בית אצל ר׳ לוי אנקווה, וממנו למד את מלאכת הרקמה בזהב. והבריות תהו: ״מה לו לעילוי כחיים בן עטר בבית האומן הטורח במלאכתו?״ וסבו שלו הצטער על ביטול עתותיו לתורה, אך חיים התעקש ללמוד מלאכה. גם ר׳ לוי אנקווה היה מנענע בראשו ושואל: ״מה לבן עשירים זה ולמלאכה? הרי לעולם לא יזדקק לה לשם פרנסה. הן כל חייו יוכל להתמכר לתורה מתוך רווחה.״ לימים, לאחר שנתרו ששה משפחתו, ולאחר שנותר חיים בן עטר בחוסר־כל הצילתהו התורה מן הייאוש. אולם מחרפת רעב הצילה אותו ואת בני משפחתו — אותה מלאכה שלמד בנעוריו אצל לוי אנקווה העניו וישר־הדרך, נין־נינו של הצדיק אפרים אנקווה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 154 מנויים נוספים

פברואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  
רשימת הנושאים באתר