אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
רבי יוסך משאש
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן נח.
שנת תרס"א ל"ק.
ידידי החשוב. טרם קבלת מכתבו, הנני מגיש לכבודו עוד דבר מה מעבודתי, והוא במבוי לברגא, יש עוד בית הכנסת רחרת, נקראת בפי הזקנים על שם הרב הקדוש שלמה טולידאנו, בוא דור ח' לכבו ברב יוסף ז"ל שבא מגירוש קשטילייא, כמ"ש בדברי ימי בית הכנסת של מהרי"ט ז"ל, ויש שקורין אותה על שם הרב הגאון שמואל עמאר ז"ל הנזכר, אחר שנות ת"ר לפ"ק.
ויש קורין אותה על שם בנו הרב הגאון שלום עמאר זצ"ל, אחר שנתבש"מ מר אביו הנזכר בשנת תרמ"ט לפ"ק, ויש שקורין אות על שם החכם כבוד הרב אברהם טולידאנו ז"ל הנזכר, ואך בפי הכל נקראת בשם בית הכנסת הקטנה, על שם קטנותה שהייתה מקודם, כי תחילתה הייתה רק בית אחת מזרחית מבתי החצר הנקראת על שם החכם כבוד הרב לוי טולידאנו ז"ל.
שמעתי שנתייסדה אחר שנת ת"ק לפ"ק, וזה כשלושים שנה, קנו בעליה בית אחת הסמוכה לה מאחריה, בחצר שלפניה הנקראת על שם כבוד הרב רפאל טולידאנו הי"ו, וסתרו את הכל, ועשו משני הבתים בית כנסת יפה ומרובע, ופתחו את פתחה בדרומה בתוך בית שער של חצר רבי לוי הנזכר.
ובנו על כל פני דרומה עלית קיר קטנה, ועל כל פני צפונה עשו היכל לספר תורה יפה מאוד, כולו מעץ מפותח ומשוח בששר ומצוייר בציורים נאים, ועליו עטרה יפה, עם צורת המנורה משולשת, אחת עם מזמור למנצח בנגינות, ואחת עם מזמור אשא עיני, ואחת עם אנא בכוח, וכמה פסוקים ושמות הקודש.
הכל על ניירות חזקים עם כמה ציורים יפים, פרחים ושושנים, עם כיסוי של זכוכית לבנה, ובתוכה יש עמוד מרובע של בניין חזק שעליו עמוסים עצי ארזים מרובעים הנשאים תקרתה, וכל אורך העמוד על ארבעת רבעיו, מפותח בכמה מיני ציורים יפים ממולאים במיני צבעונים, אבל התיבה והספסלים הם פשוטים בלי הדר.
התיבה עומדת באמצע, פני השליח ציבור למזרח. אדמתה מרוצפת באבנים אדומות יפים, בתקרתה תלויים כוסות בשלשלאות נחושת יפות בסדר ישר, ויש הרבה כוסות שכתוב עליהם במי זהב שם בעליהם הלב"ע, יש בה עוד היכל קטן תחת ההיכל הגדול, אוצר כל לכי תשמישיה פיתלות, שעוות, שמן וכו…
גם מטפחות וחגורות ומעילים של ספרי תורה שבלו, יש בה הרבה חלונות לאורה, נשקפים על שני החצרות הנ"ל, עם דלתות ומעולים יפים, יש בה שלושה שליחי ציבור, כבוד הרב ידידה טולידאנו יש"ץ, וכבוד הרב מרדכי עמאר בן כבוד הרב שלום הנ"ל, וכבוד הרב מאיר טולידאנו יש"ץ, בן כבוד הרב דוי הי"ו, אחיו של כבוד הרב ידידה הנזכר.
בני כבוד הרב אברהם הנ"ל, ואבותיהם הם היו שליחי ציבור מאז ומקדם, כחמישים איש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר, הבית הזה, אומרים ששימש גם ישיבה לתלמידי חכמים הרבה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו משמש רק בית תפילה לשמע, ומשבת לשבת משמש ישיבה לתלמידים ללמוד מדרש רבה, זה מה שישי להודיע לכבודו עתה, ועוד אמשוך עבודתו בע"ה, ושלום
אני היו"ם ס"ט
יהדות מרוקו ידעה לאורך השנים עליות וגם מורדות ובעיקר מורדות לרוב. למרות כל התלאות, הרדיפות רציחות והמרת דת באונס, רעב וברד, מגיפות למיניהן, שטפונות, מחלות הדבר ורעשי האדמה בעיקר בפאס, מסים כבדים שהוטלו עליהם אם כאשר פרצה מלחמה יזומה של בני הישמעאלים, ושיגעון גדלותם של אלו מהמלכים אשר נלחמו באחיהם, אבותיהם למען השליטה בטריטוריה זו או אחרת.
סימן נט
סדר מטות, שנת תרס"ה לפ"ק
ידידי החכם החשוב כהה"ר יעיס מלכא הי"ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ומאוד שמחתי, על כי מצא חן בעיני הרב הגאון כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ויתן אותך למעתיק, ספר ליקוטים גדול בכתב יד ישן, כלו מלא חידושי תורה, ושכר טוב קבע לך מדי שבת בשבתו, ורוב הימים זוכה להיות מאוכלי שולחנו שלחן מלכים, ישם ה' פעלו.
ורצית להטעימני מצוף דבש אותם הדרושים, חן חן ידידי, והם, א' כתבת שבפרשת תולדות, הקשה על הכתוב, לך מעמנו כי עצמת מאוד, מה רוצה לומר ? ותרץ על פי מה שכתבו רז"ל, על פי כי האת אלי להזכיר עוני, שהצדיק כשמתחבר עם הרשעים, מעורר עליהם את הדין, וטובתם הוא נוטל, וזה שאמר, כי עצמת ממנו, מצד בואך אצלנו, לקחת הטובה ממנו עד כאן.
דע ידידי, כי כן כתב גם הרב הגאון כמוהרר"פ בירדוגו זלה"ה, כי עצמת ממנו, אין לו טעם, ופירש כמו שכתבת ממש, כמו שכתוב בספרו מי מנוחות על התורה עיין שם. וזה רק דרך דרש, ואך הפשט פשוט, , כי לעיל מניה כתיב, ויהי לו מקנה צאן וכו…ויקנאו אותו פלשתים, והקנאה הולידה שנאה, וכל הבארות וכו….
סתמום פלשתים וימלאום עפר, ולכן היה אבימלך ירא עליו פן יהרגוהו חס ושלום, ולכן אמר לו, לך מעמנו, יען עצמת יותר ממנו מאוד, ומזה נמשכה קנאה גם שנאה, ושמא יהרגוך, לכן לך מעמנו, ולא נתחייב בדמך, והוא פשוט, ובכן תמיה אני על שני המאורות הגדולים, מה רצה לומר ואין לו טעם ? והו, טעמו ונמוקו עמו.
כתבת שבפרשת ויצא, עךל הכתוב, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבא אליה, כתב וזה לשונו " כפי מה שכתב רש,י ז"ל על פי כחי וראשית אוני, דהיינו טפה ראשונה, קשה טובא, דאם כן היה ראובן בן תמורה חס ושלום ? והניח בצ"ע עד כאן.
דע ידידי כי זה ימים קשיא לי קושיא אחרת בענין זה, ואשר תרצתי יספיק לתרץ גם את זו, והיא, כי הנה הכתוב אומר, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וכו….ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן וכו…., משמע שהשנאה קדמה להריון ראובן, וכפי מה שכתב רש"י ז"ל, טפה ראשונה, יהיה להפך, שהריון ראובן קדם לשנאה ?
כי השנאה לא באה רק עד ויהי בבקר והנה היא לאה, וטפת ההריון הייתה בלילה ? ואין לומר שהשנאה הייתה משעה ראשונה שבחר ברחל ולא בלאה, דזה יעלה על הדעת, שאף שבחר ברחל, לא שנא את לאה, אלא חפץ ברחל מפני יופיה ולא ששנא את לאה חס ושלום.
דמה עשתה לו לאה באותו זמן שישנאיה, האם מפני שלא הייתה יפת כאחותה ישנאיה ? ילך לאומן שעשאה ? אלא שהשנאה באה ללבו עליה, מפני הרמאות שעשתה שרצתה ליכנס במקום אחותה, וכך כתב הרמב"ן ז"ל שם באורך עיין שם.
ואם הדרא קושיא לדכותה, דדברי רש"י ז"ל, סתרי לסדר המקרא ? ועל זה תרצתי, על פי מה שכתב בס' טוב עין, דרוש א', וזה לשונו, חסידים ואנשי מעשה, לא היו בועלים בעילת מצוה בלילה א' לחופתם כדי שיכפו את יצרם, ויראו את עצמם שאינם להוטים אחר בולמוס של עריות, ונחשב להם כתענית.
וחסיד אחד רצה לבעול בליל א' לחופתו, וכאשר ראה שלבו נתמלא מאהבתה, צעק, אין אהבה כאהבת הבורא, ופירש, והבורים נמשכו אחריהם מטעמא אחרינא של כשפים, על פי הזקנות שאומרות, כל מי שלא יבעול בלילה א' לחופתו, לא ישלטו בו כשפים, והמשכילים נותנים טעם אחר, כדי להודיע, שלא נשא אישה בשביל דבר זה למלאת בה תאוותו דווקא.
רק כדי שתהיהלו לעזר ולהועיל, וענין זה הוא רק דרך אגב לקיום המין, וגם הרופאים אומרקים שאין לבעול בפגיעה ראשונה, קודם שיהיה לבו גם בה, כדי שלא יזיק אברי ההולדה בחוזק התאווה, וספרו כמה מעשים מזה עד כאן שלונו עיין שם.
ודבר זה נוהג גם אצלנו עוב"י מכנאב יע"א, ושמעתי שכן המנהג בכל ערי המערב, ואך דווקא בבתולות, וטעמייהו, כדי שלא יזניחנה מלילה ראשונה, ולכן ממתינים עד לילה שניה, ויש עד ליל שבת, ויש עד אחר ז' ימי החופה.
ואם כך נוכל לומר שכן עשה גם אבינו ישראל סבא, דלית חסיד דכוותיה, ומה שכתוב ויבא אליה, אינו לשון ביאה ממש, דהיינו בעילה, אלא כניסה אצלה לחדר, כמו ובא הביתה לעשות מלאכתו, והרבהכ , ואל עשה עשה שום מעשה.
ולמחר בבוקר והנה היא לאה, ואז שנא אותה, על רמאותה, ובליל ב' בא אליה כדרך כל הארץ, ומאותה טפה נולד ראובן, ולפי זה דברי רש"י והכתוב שווים, שהשנאה קדמה להריון ראובן, ואין כאן בן תמורה.
ואין להקשות דאם כן הוי ראובן בן שנואה חס ושלום ? דיל דיצירה אלבשיה ונכנסה אהבתה בלבו, ועשה מעשה מאהבתה, עד כאן שלום
אני היו"ם ס"ט