התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל
ר׳ אברהם אזולאי(בךמרדכי) (ש״ל-ת״ד – 1644-1570). משפחת אזולאי היא משפחה ענפה של חכמים ומקובלים שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מו״ה (מופת הדור) אברהם אזולאי הראשון זצ׳׳ל, סבו של ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, והיה בן דורו של ר׳ שמעון לביא זצ״ל, חכם גדול ומקובל ידוע, מחבר השיר ״בר יוחאי״ ובעל הספר ״כת
ם פז״, פרוש על הזוהר בכמה חלקים. ר׳ אברהם אזולאי השני מתאר בספרו ״חסד לאברהם״ את אביו זקנו ר׳ אברהם הראשון כ״גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות״. ראש המשפחה התישב בפאס. אחר־בך התפצלה המשפחה לשני ענפים: האחד נשאר בפאס והשני עקר למרקש. ר׳ אברהם אזולאי השני(בן מרדכי) היה שייך לענף הפאסי. היה ידוע כעושה נפלאות, גדול בתורת הנגלה והנסתר, ואש הקודש של כיסופי גאולה בערה בקרבו. הוא הטיף, כפי שנראה להלן, לעסוק בחכמת האמת (כינוי לקבלה) על מנת לזכך הגוף והרוח, ושעל־ידי לימודה ״עתיד לבוא המלך המשיח״.
התנאים הקשים ששררו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17 החישו את החלטתו לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לעדת הקדושים המקובלים היושבים בארץ הקודש.
ואכן בשנת שע״ט (1619), עזב את עירו פאס יחד עם קבוצה גדולה של תלמידיו – כפי שנראה מדבריו – ועלה לירושלים. אותה שנה היתה מגפה בירושלים ועקר יחד עם משפחתו לחברון. על התלאות שפקדו אותו ואת פמליתו בעת עליתו אומר נינו החיד״א:
-״הרב החסיד מר זקננו זצ״ל היה ממדינת פאס ודרך אניה בא לקפוטקיא ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכר נם זה שניצלו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו. ומשם נתיישב בעה״ק חברון.״״ ועל תלאותיו ונדודיו בארץ כותב ר׳ אברהם עצמו בהקדמה לספרו ״חסד לאברהם״:
״זכרתי ימים כאשר הייתי בימי חרפי בחלד עיר מולדתי פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלימים וכן רבים, יושב בשבת תחכמוני להתחמם כעד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי —מים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה, עיר פאם המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בא׳׳י היא חברון. ויהי היום בשנת שע״ט (1619) נהפך … ואמלטה אני וביתי לעה״ק ירושלים וגם שם היה חרון ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה ארוכה אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככלם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון.״
מדבריו אנו מבינים כי חבלי קליטתו בארץ היו קשים וכי הרבה מתלמידיו ומלויו ניספו במגפות. ר׳ אברהם נמשך אחרי קבלת האר״י, והשאיר מורשת רוחנית עשירה הכלולה בספריו. נינו החיד״א מונה את ספריו, מהם שנדפסו בחייו ומהם שהיו עוד בכתב־יד, ואלה הם: ״חסד לאברהם״, ״אור החמה״ (פרוש על הזהר), ״זוהרי חמה״, ״אור הלבנה״, " אור הגנוז״ (נגנז), ״מעשה חושב״. ר׳ אברהם זכה להיות הממשיך את שרשרת אבותיו בחכמה ובתורת ישראל וכן זכה שיוצאי חלציו יהיו גדולי תורה מובהקים. בנו כה״ר יצחק אזולאי היה מקובל, דרשן ומנהיג. נכדו היה מהר״ר ישעיה אזולאי, שהיה ״ראש ישיבה ומרביץ תורה בתלמידיו, ולמד תורה בישיבתו של הרב פר״ח״ – הוא ר׳ חזקיה דה סילווא בעל ־ספר ״פרי חדש״. בנו של ישעיה, כלומר נינו של ר׳ אברהם, הוא מהר״ר יצחק זרחיה, אביו של ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי(החיד״א).
החיד״א היה רב, מקובל גדול, סופר ועסקן צבור. למד תורה מפי רב גדול שעלה גם כן יותר מאוחר ממרוקו לירושלים, ר׳ חיים אבן־עטר. כתב ספרים רבים. יש אומרים 68 – כמספר אותיות שמו – חיים – ויש אומרים טמונים ושלושה ספרים – במספר שנות חייו. גם בניו ונכדיו של החיד״א היו גדולים בתורה ובחכמה וישבו על כס הרבנות בערי אירופה.
נחזור לר׳ אברהם אזולאי. השפעתו על בני דורו היתה גדולה ועד לארץ הולדתו, מרוקו, הגיעה. ר׳ אברהם עודד את הקריאה בספר הזוהר ואת העיון בתורת הקבלה.
•מצאתי כתוב כי מה שנגזר שלא יתעסקו בחכמת האמת(הקבלה) בגלוי, היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הרן(1490) ומשם ואילך יקרא דרא בתרא והותרה הגזרה —רשות נתונה להתעסק בספר הזוהר ומשנת ש׳ ליצירה (1540) מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים כדאיתא ברעיא מהימנא (כפי שמובא ברעיא מהימנא – מאמר בס׳ הזוהר) ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחרת, אין ראוי להתרשל.״
ר׳ אברהם אזולאי מטיף ללמוד הקבלה ומדגיש שעצם לימודה עשוי להחיש את הגאולה ולהביא את מלך המשיח (בנגוד לעמדה שנקט בן דורו ר׳ חיים ויטאל, תלמידו של האר׳׳י).
בצפת ישבו עוד הרבה חבמים שעלו גם כן ממרוקו. ר׳ יעקב טולידאנו מספר על חכם אחד שעלה ממרוקו מחבל דרעא ששמו ר׳ אברהם בר׳ שלמה עלון. כתב ספר על דרכי הגמרא. כן מספר הוא על ר׳ מרדכי מדרעא שהיה יודע עתידות. ר׳ מרדכי חיבר ספר ״מעינות החכמה״ שנגנז. בספר תולדות האר״י מסופר על ״יהושוע בום, יודע ובקי בענין השבעת הרוחות ממה שקיבל מר׳ דוד מוגרבי רבו, שהיה ירא שמים וחכם בקי וזה תלמידו אם ירצה יכול לרפאות את שמעון הנכפה אחי בצלאל.״
ר׳ דוד מוגרבי היה גידם בשתי ידיו וחיגר ברגליו ובבל זאת היה סופר מהיר וכתב בפיו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בעל ״מלכי רבנן״ ר׳ יוסף בן־נאים מקשה: ״ואיך תפילין וס״ת ומזוזות אלו שנכתבו בפה כשרים? שכתב הרמ״עם׳ ל״ח שאחד כתב בפיו ופסלו.״ ואף־על־פי־בן התירו ספרי תורה, תפילין ומזוזות שר׳ דוד מוגרבי כתב משום הכבוד שרחשו לו. כן מביא החיד״א בספר ״שם הגדולים״, שמו של ר׳ חיים מדרעא ומעיד עליו ״שהיה עלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו(מורנו הרב ר׳ חיים ויטאל) ומחזק לבו.״
הנה כי כן בין המקובלים העולים שעלו לארץ־ישראל עם הקמת מרכז הקבלה בצפת בימי האר״י היו מקובלים רבים ממרוקו. ביניהם היו שזכו לשבת בשורה הראשונה בממלכתו של האר״י, למדו ושמעו תורה מפיו, כתבו וערבו את משנתו, והיו גם בין תלמידי תלמידיו אשר הפיצו ולימדו את תורתו.
ציינו רשימה מכובדת של חכמים מקובלים כגון: ר׳ מסעוד מצליח (ר׳ מסעוד הכהן), ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור), ר׳ אברהם הלוי אלמוגרבי (ברוכים), ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול), ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם אזולאי ועוד ועוד. דרך מקובלים אלה שישבו בצפת ושמרו על הקשר עם רבני ארץ מוצאם ודרך שד״רים שהגיעו למרוקו חדרו כתביהם של ר׳ חיים ויטאל, ר׳ יוסף בן־טבול ומקובלים אחרים למרוקו. אך היו גם צנורות אחרים דרכם זרמו ספרי הקבלה למרוקו. לחכמי מרוקו היו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות האיטלקיות בליוורנו ובונציה. שם ישבו חכמים רבים יוצאי מרוקו ושם הדפיסו חכמי מרוקו את ספריהם, היות ובמרוקו לא היה בית־דפוס ומשם חזרו למרוקו.
ר׳ ישראל סרוג(או סרוק) הידוע במי שהיה המפיץ העיקרי של תורת האר״י, פעולתו העיקרית התמקדה בערי איטליה, לאחר שהצליח להשיג כמה עותקי כתבים של ר׳ חיים ויטאל ומשם הופצה תורת האר״י לערי אירופה וגם למרוקו הגיעה. כך כבשה הקבלה הלוריאנית לבבות רבים, עוררה תקוות לגאולה פדות, שילהבה את דמיונם של ההמונים והציתה את אש הגאולה בלבותיהם. מקובלים אלה שמרו על קשר חזק עם ארץ מוצאם, ודרכם הייתה זרימה חפשית בשני הכיוונים, של רעיונות ודעות של הזרמים —ודשים בקבלה. תחילה הקבלה מבית־מדרשו של ר׳ משה קורדובירו; ואחר־כך הקבלה של האר״י.