הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
הורים וילדים

בתשובה אחרת (ללא תאריך) דן החכם במקרה דומה: האשה אמרה שאין לו גבורת אנשים ותובעת ממנו גט ותשלום כתובתה. הוא מסכים לגרשה אבל לא ישלם לה כתובתה. בהסתמכו על השו״ע ועל מקורות הלכתיים אחרים בנידון, כתב החכם: ״דאם הוא מודה לדבריה צריך ליתן לה כתובה ודוקא במכחישה הוא דפטור מהכתובה״. לבסוף הוא הודה לדבריה, והבעל חייב אפוא לשלם את מלוא כתובתה (ייפה שעה׳, סי׳ צב). חכם אחר בן המאה ה־20 דן בשני מקרים שהובאו לפניו. בראשון טענה אשה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והודה לה״. השאלה: מה הדין לגבי כתובה ותוספת. מסקנתו, שאם הבעל אינו מודה ואינו מגרש מרצונו אלא בכפייה – אינו משלם לא כתובה ולא תוספת. אבל אם הוא מודה – אפילו שמגרש בכפייה – עליו לשלם כתובתה ללא התוספת (שמעון דיין, ׳זהב שבא׳, סי׳ נד).

מפסק דין של ר׳ יהושע מאמאן ברבאט בשנת תשי״ג (1953) מתברר שהיה המעשה הבא:

זוג עמד לדין לפני החכם. הבעל טען שהוא רוצה לישא אשה נוספת על אשתו, כי הם נשואים כבר 14 שנים ועוד לא ילדה. האשה טענה שאם הוא רוצה לשאת אשה נוספת, יגרשנה ויפרע לה כתובתה. גם היא רוצה בבנים אבל המניעה ממנו. היא הציגה תעודה רפואית מלפני כשלוש שנים המאשר שזרעו לקוי. לדברי החכם, התביעה שלה לתשלום הכתובה מעלה חשד שהיא תובעת גט רק כדי לקבל כתובתה, וכן כדי למנוע אותו מלשאת אשה אחרת עליה. כי הרי בעבר לא רצה לשאת שנייה ״אז היא פתחה פיה בעורמה וטענה טענה זו״. רק אם בית הדין משוכנע שאין לה כל סיבה זרה לתלות בה טענתה, יאשרו את בקשתה לניתוק הנישואין ולתשלום כתובתה (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ א).

רחל אסולין ובעלה מרדכי עמדו לדין באלול תשכ״ב (1962) בפני ר׳ שמעון דיין. האשה תבעה לגרשה, כי יותר מעשר שנים מאז שנישאה לו, לא זכתה להיבנות ממנו. הוא נבדק על ידי רופאים ואמרו לו שאינו מוליד, והיא טוענת שזקוקה למשענת כלכלית לעתיד כשתגיע לזיקנה. ועוד טענה שהוא ״ממרר ומכה אותה״. לכן היא תובעת שישלם לה כתובתה, ותיטול עמה מכל הכלים שבבית. חוות דעת רפואית צורפה לתיק.

הבעל השיב: אשר לגירושה – הוא מוכן לגרשה רק בתנאי שתמחל על הכתובה ולא תיקח שום דבר מהבית, אפילו לא את נדונייתה. הוא האשימה שלקחה מהבית את כל תכשיטי הזהב שיש לה וגם כסף, ודרש שתחזיר הכל. הוא דחה את האשמה שהוא מכה אותה.

סיכומו של החכם היה, כי היות שלפי חוות הדעת הרפואית הוא עקר, ואין כל אפשרות לרפאותו, ולאחר ששהתה עמו עשר שנים, הוא פסק כי:

א. הבעל חייב לתת לה גט.

ב. אם הוא מסרב, כופים אותו אפילו בשוטים, כפי שפסק השו״ע יור״ד סי׳ קנד, ס״ק כא: ״כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים״.

ג. הוא חייב במזונות אשתו עד מתן הגט (׳זהב שבא׳, סי׳ צו).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר