יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

התחיקה האנטי־יהודית והפעלתה ב

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

צפון-אפריקה

מכל המושבות הצרפתיות שמעבר לים, היתה אלג׳יריה ללא ספק זו שמשכה ביותר את תשומת־לבה של וישי, בכל הנוגע לתחיקה האנטי־יהודית. בתור חלק אינטגרלי של צרפת, הוטלו עליה מספר רב של חוקים, צווים ופקודות שהעמידו את בני הקהילה היהודית במצב זהה למצבם של אחיהם לדת בצרפת הלא־כבושה. אולם מעמדה המיוחד של מושבת אלג׳יריה אין בה כדי להסביר, כשלעצמה, את היחס כלפי יהודיה, שכן וישי לא התאכזרה פחות כלפי יהודי מארוקו ותוניסיה, אף־על־פי שלא היו אזרחים צרפתים. בעיני קברניטיה של ׳המדינה הצרפתית׳, המשותף לשלוש ארצות המגרב היה, בין השאר, בקרבתן המידית למטרופולין ובהימצאותה של אוכלוסייה יהודית גדולה בהן, נתונה בין רוב מוסלמי שיחסו לצרפת עורר סימני־שאלה לבין מיעוט אירופי שעשה את האנטישמיות לנכסו האידיאולוגי העיקרי, כבין הפטיש והסדן.

פרט להיותה ביטוי לאוריינטציה האידיאולוגית של המשטר, נועדה הרחבת החוקים האנטי־יהודיים לצפון־אפריקה לספק את משאלותיה מכבר של אוכלוסיית המתיישבים בני אירופה וכן לרכוש את אמונם ואת אהדתם של המוסלמים בשלוש הארצות. יותר מכל דבר אחר, ביטולו של ׳צו כרמיה׳ עשוי היה להשיג את שתי המטרות האלה גם יחד.

ביטול ׳צו כרמיה׳ (7 באוקטובר 1940)

אף־על־פי שביטולו של ׳צו כרמיה׳ בא אחרי פרסום ׳תקנון היהודים׳ (3 באוקטובר 1940), הוא אשר פורסם לראשונה בצפון אפריקה.

בדומה ליהודים שהשתקעו בשנות השלושים במטרופולין ואת אזרחותם שלל מהם משטר וישי עוד ביולי, איבדו יהודי אלג׳יריה במשיכת קולמוס אחת את האזרחות הצרפתית, שהוענקה להם באורח קולקטיבי ב־1870. יחד עם זאת, הם נשארו נתינים צרפתים, שזכויותיהם האזרחיות נקבעו עדיין בתוך המשפט הצרפתי: אולם, בניגוד למוסלמים, אשר עִמם ביקשה התחיקה החדשה להשוותם מבחינה משפטית, מנועים היו מלשוב לאוטונומיה המשפטית משכבר הימים, והחוק האזרחי הצרפתי הוא שהגדיר את מעמדם האישי והפרטי.

כדי להוסיף ולהחזיק באזרחות צרפת, לא הספיק השירות ביחידה קרבית בשנים 1918-1914, או ב־1940-1939, אלא נחוץ היה שיהיו להם גם עיטורים גבוהים, כגון אות לגיון הכבוד (הצבאי), המדליה הצבאית או צלב המלחמה.'יתר על כן, לא הוריהם ולא צאצאיהם של חללי שתי המלחמות, ואף לא אלמנות המלחמה או שבויי־המלחמה לא יכלו עוד לזכות באורחות צרפת, אלא באמצעות פטור מיוחד.

בהעמידו את יהודי אלג׳יריה בתנאי שוויון עם המוסלמים, נתן להם החוק החדש להלכה אפשרות לרכוש את אזרחות צרפת, לפי החלטת הסינט הצרפתי מ־1865, בדומה לבני־ארצם המוסלמים. אולם, משנוכחה לדעת על קיום אפשרות זו, פרסמה וישי ב־ 11 באוקטובר נספח לחוק מן ה־7 באוקטובר ש׳ביטל ליהודים במחוזות אלג׳יריה׳ את ההליך הסדיר להשגת אזרחות צרפת, במסגרת החוק מן ה־ 11 בפברואר.1919 השלטונות אף הרחיקו לכת עד כדי כך שהסירו את האזרחות מיהודי אלג׳יריה שגרו בפאריס. אלה מהם שהביעו רצון להחזיק בה נתקלו לא רק בלאו מוחלט אלא נרשמו גם ברשימה מיוחדת שנמסרה בבוא העת לגרמנים.

ביטולו של ׳צו כרמיה׳, שהיה, כדברי שארל מוראס הנלהבים, ׳סופה של שערורייה בת 70 שנה׳,נועד על־פי הפרשנות הרשמית להשקיט ׳בעקיפין את תביעות המוסלמים, לנוכח העובדה כי הצו האמור נטה חסד ברור ליהודים, לעומת הערבים. לכן נתבקשו האחראים לענייני המוסלמים בממשל אלג׳יריה לבדוק את ההדים שעורר ביטול הצו בקרב האוכלוסייה המוסלמית.

תגובות החוגים הכפריים — כפי שמסרו אותן אנשי המינהל — היו אוהדות ביותר. למשל, לדברי הממונה על פאלסטרו (Pale

stro), רשות מקומית שאוכלוסייתה מעורבת, ביטול ׳צו כרמיה׳ ׳עורר ביטויי שמחה בקרב כל המוסלמים, המבינים את חשיבותה של יוזמה מבורכת זו.

בטאבלה (Tabla) נתקבל מעשה זה ׳בסיפוק עמוק ובשמחה מופנמת ועצורה׳. ברשות המקומית המעורבת של האלמה (Eulma) —

עורר הדבר רושם רב, אם כי הילידים אינם מבינים עדיין את חשיבות המעשה במלואה. יחד עם זאת, כמה מהם סבורים כי זכויות היתר, שמהן יוסיפו ליהנות חיילים יהודים משוחררים שיש להם אות לגיון הכבוד, המדליה הצבאית או צלב המלחמה, מן הדין כי יינתנו גם למוסלמים המחזיקים באותם עיטורים.

בסדראתה (Sedrata), לעומת זאת, לא עורר ביטול ׳צו כרמיה׳ שום הפגנה: ׳היהודים ציפו לו ואילו המוסלמים קיבלו אותו באדישות מסוימת, שלא נעדר ממנה סיפוק כלשהו.

כן היתה אדישות בקרב הביבאן (Biban), ׳שם לא רגשו הרוחות׳; וגם בתאקינונת (Takinount), ׳שם לא נרשמו תגובות פרט לאלה של בני אירופה׳.במרכזים העירוניים עשה ביטולו של ׳צו כרמיה׳ ׳רושם רב על ההמונים, אך לא עורר תגובה בקרב המוסלמים המשכילים. הד״ר בן ג׳לול וכן הד״ר סמאטי בסטיף פנו לבני־דתם ׳שלא לקחת חלק בשאלה היהודית הנוכחית ואף להתרחק ממנה ככל האפשר, התנכרות זו מצד ה׳נבחרים׳ קיבלוה השלטונות במורת־רוח משום שנטו לראות בה את מעשה ידי התעמולה היהודית. לפי כמה דינים־וחשבונות של המשטרה ניסו היהודים לשכנע ׳כי ביטולו של ״צו כרמיה״ נועד למנוע כי יוענקו להם זכויות דומות, דהיינו למוסלמים׳; ואף חזו מראש כי ׳בטינתם כי רבה יעמידו ראשי היהודים סכומי־כסף לגופים מוסלמים שנטיותיהם לאומניות׳.

המשטרה לא בוששה ׳לגלות׳ כמה וכמה ראיות על קשר זה: בסידי בן־אל־עבאס, לדוגמה, שוב לא נאלצו סוחרי הבדים המוסלמים לחכות זמן רב כדי לקבל סחורה שנהגו להזמין אצל סיטונאים יהודים באוראן. וכך ציין ראש משטרת אוראן:

יש להניח כי היהודים מבקשים להדק את הקשרים עם המוסלמים בסידי בן־אל־עבאס (מרכז קומוניסטי חשוב) אם תקום תנועה פרו־אנגלית אשר, כך אומרים, תמומן ברובה בכספי היהודים.

אשר ליהודי אלג׳יר, הם נחשדו כי עודדו את משרתיהם המוסלמים לשים בצד את משכורתם, ׳שכן החיים יהיו קשים יותר ויותר. השלטון הצרפתי בארץ זו לא יאריך ימים. האנגלים יסלקו אותו׳.

לאמיתו של דבר, אם אין להכחיש כי נסיונות ההתקרבות בין יהודים למוסלמים התקיימו אמנם בצל המסיבות החדשות, הם מעולם לא חרגו מן התחום האפלאטוני של ׳אחווה מונותיאיסטית׳. הלאומיות האלג׳ירית רכשה משכבר ׳תעודות בגרות׳ ודינמיקה משלה ולא נזקקה כלל לסיוע — מפוקפק כשלעצמו — של יהודי אלג׳יריה שראו עצמם אזרחים צרפתים מלאים, אף לאחר שקופחו מאזרחותם.

הרי כי כן, שעה שהאדמיראל אבריאל ציווה להעמיד את הצבא בכוננות ולהציב מקלעים על בנייני אלג׳יר כדי לירות ביהודים אם יצאו לרחובות להפגין את זעמם, סברו נכבדי הקהילה היהודית כי מחובתם ׳לא לומר או לעשות דבר העלול להוסיף לקשיי השעה׳. לכל היותר הגבילו עצמם בשליחת מחאה נרגשת למרשאל פטן, שחתמו עליה ראשי הקונסיסטוריות והרבנים הראשיים באלג׳יר, אוראן וקונסטנטין. במחאה זו השתמשו בכל המושגים והמונחים ה׳אופנתיים׳, שהיו מקובלים על מנהיגי צרפת הווישיסטית. הם הדגישו כי מחאתם הוגשה בשם הנופלים, ׳הפצועים המהוללים׳ והשבויים שלהם: ׳היינו עד אתמול אזרחי צרפת, ואנו נשארים צרפתים בכל לבנו. תחי צרפת! תחי אלג׳יריה הצרפתית!׳

הנוסח שנשלח למרשאל לווה תזכיר ארוך, שבו הובאו הכרזות שונות מאת אישים צרפתים ואלג׳ירים שתבעו מאז 1847 את מתן האזרחות ליהודי אלג׳יריה. לאחר שהדגישו מה גדול היה חלקה של קהילת יהודי אלג׳יריה בהתפתחותה הכלכלית והאינטלקטואלית, עסקו מחברי התזכיר בבדיקה מדוקדקת של החוק המבטל את ׳צו כרמיה׳, לסעיפיו: המקרים היוצאים מן הכלל שקבע החוק, כך טענו —

גורמים לפילוג המשפחות, להבחין בין אח לאח, בין אב לבן, אף־על־פי שקיבלו אותו חינוך לערכים — והרי חינוך משותף זה הוא שהצמיח את האומץ של היחיד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר