שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ז. הרפתקאותיהם של שלוחי ארץ־ישראל

מסע השליחות שנמשך שנים רבות על פני ארצות וימים היה כרוך, כמובן, בתלאות אין־קץ בתנאי הנסיעה בימים ההם, ביחוד ליהודי, וביחוד־שביחוד ליהודי עני חסר־אמצעים, ועוד יותר ליהודי שומר־מצוה. הרפתקאותיו של השליח התחילו מיד עם צאתו מעירו, כי גם הדרך שבין ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין ערי הנמל יפו ועכו, או ביניהן ובין אלכסנדריה של מצרים שממנה הפליגו שלוחים רבים למחוז שליחותם, לא היתה בטוחה כלל וכלל. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שיצא בשליחות חברון בשנת תקי״ג (1753) והלך דרך מדבר סיני למצרים, סבל מהתנפלות אנשי כפר חלחול בין ירושלים וחברון והתנפלות אנשי כפר סומסום בין חברון ועזה, ועל אנשי הכפר הזה הוא אומר שאינם בני־אדם ״אלא שרף ועקרב״. שליח אחר, ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שיצא בשליחות צפת בשנת ת״ר (1840) נשדד ע״י דרוזים בין צפת ועכו ורק בדרך נס ניצל ממות.

על הסכנות שבדרך המדבר — מדבר סיני לשלוחים היוצאים למצרים ולצפון־אפריקה ומדבר סוריה לשלוחים היוצאים לארם־נהרים ולפרס — אין צורך להרבות דברים. גדולה ביחוד היתה סכנה זו לגבי השלוחים שהקפידו ביותר על שמידת השבת. הם אמנם ניסו תמיד לשחד בכסף את ראשי־השיירות שינוחו בשבת, אבל לא תמיד הצליחו בכך, ואם גם הבטיחו ראשי־השיירות לא קיימו תמיד את הבטחתם, ואז נאלץ השליח להשאר יחידי או בלוית משרתו במדבר ולהדביק את השיירה למחרת היום. וכך נוצרו אגדות שונות על חכמים שלוחים שנשארו לבדם במדבר בשבת ונזדמן להם אריה לשמור עליהם ובמוצאי שבת כרע האריה לפני החכם שעלה ורכב עליו וכך הגיע בשלום לשיירתו. מעשה כזה סיפרו על ר׳ יעקב אריה, שליח ירושלים לבגדאד בשנת תל״ט (1679), ומאז כינוהו ״בעל הנס״ וייחסו גם את שמו לנס זה. היו שלוחים שנהרגו במדבר בחזרם משליחותם. כך אירע לר׳ יוסף גדילייא שליח חברון בשנת תס״ה (1705), ולר׳ יעקב הלוי ברוכים שליח ירושלים בשנת תע״ד (1714) לערך.

בדרך־הים רבה היתה הסכנה לא רק מסערות־הים בספינות־המפרש הקטנות של הימים ההם, אלא גם משודדי־ים, וסכנה זו היתה במקרים רבים מיוחדת ליהודי. אבירי המסדר סט. יוחנן ששלטו במאלטה והתפרנסו בעיקר משוד־ים, שיבשו מאד את דרכי הים התיכון בפני עולים ונוסעים. שליח צפת נשבה על ידם בשנת תל״ב (1672) וחברת פדיון שבויים שבויניציאה טרחה לפדותו. סכנה זו של שודדי־ים המאלטיזים עוד היתה צפויה באמצע המאה השמונה־עשרה, והרחיד״א שחזר לא״י משליחותו הראשונה בשנת תקי״ח (1758) בהגיעו ליפו, מודה לאל שהצילו ״מפחד המאלטי״ז״.  ר׳ דוד די סילוא, בנו של ר׳ חזקיה די סילוא בעל ״פרי חדש״ שהיה בזמנו שליח ירושלים, יצא מירושלים לאירופה כדי להדפיס את ספרו של אביו, ונשדד בדרכו ע״י שודדי־ים. בראשית המאה התשע־עשרה גדולה היתה סכנת השביה בים מצד היוונים שמרדו בתורכים וכילו את חמתם גם ביהודים. ר׳ יהודה אהרן הכהן סקלי, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקע״ז(1817), ואחר־כך שליח לעצמו, נשבה ע״י שודדי־ים בדרכו בין טרייסט וטריפולי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר