פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "תזריע" שבת "החדש"

הפטרה: "כה אמר ה'"

כז' אדר ב' תשע"דפרשת השבוע

 

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:20

18:38

18:27

יציאה

19:33

19:35

19:35

ר"ת

20:14

20:11

20:11

העלון ניתן להורדה באתרים הבאים:                  ladaat.net/gilionot.php                alonolam.com

הגיגים לפרשת השבוע

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב' ג)

ה"אור החיים" הקדוש מבאר שסמיכות הפסוק שלפנינו לפסוק שלפניו "וטמאה שבעת ימים" היא כדי להסביר מדוע יש לעכב את מצות הברית עד יום השמיני ולא צוה הקב"ה למול את התינוק שנולד בו ביום, כמו שמצינו בעבד מקנת כסף שנימול בו ביום, לכן בא הכתוב ואמר: "וטמאה שבעת ימים" ומיד מוסיף הכתוב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כלומר טעם עיכוב המילה ליום השמיני הוא משום שאימו טמאה, וכמו שהסבירו חז"ל "כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נדה לא:), ה"אור החיים" הקדוש מביא הסבר נוסף מהמדרש שאומר שהתינוק נימול לשמונה ימים, משום שה' ברחמיו ממתין לתינוק עד שיהיה בו כוח לשאת את המילה, וכשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם, כך רחמיו על הבהמה שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב' כז) וטוען ה"אור  החיים" הקדוש שהמקור שממנו שואב התינוק את הכוח היא השבת, כפי שמובא בזוהר (ח"ג צא:) שהמילה נדחית ליום השמיני כדי שתעבור על התינוק שבת, שבה מגיעה לתינוק הנפש החיונית המושפעת בעולם ביום השבת, ואז יהיה בן קיימא, ואמרו חז"ל במדרש על בריאת העולם שלפני שבאה השבת היה העולם רופף ורועד כיון שבאה השבת העולם התחזק ונח.

 

"ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" (ויקרא יב' ד)

הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י שהלשון "תשב" הוא לא במשמעות של "ישיבה" אלא במשמעות של "עכבה", כמו "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א' מו), או "וישב באלוני ממרא" (בראשית יג יח). אך מקשה עליו ואומר שלפי זה על הכתוב היה לומר: "ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אף על פי שהם ימי טוהר אצל הבעל, "בדמי טהרה". ומתרץ שנקט הכתוב בלשון "תשב", להודיענו שאפילו אם בימים אלו לא תראה היולדת דמים בכל זאת תמתין מלגעת בכל קודש וכל זאת מפני הלידה עצמה.

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג' ב)

רבינו בחיי מביא את המדרש ששואל מדוע בפרשת נגעים לא נאמר: "דבר אל בני ישראל"? והתשובה במדרש היא, שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה כפי שנאמר: "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהלים ה'), ועוד נאמר: "חי אני נאם ה' א-לקים אם אחפוץ במות הרשע" (יחזקאל לג'), אלא כל חפצו של הקב"ה הוא להצדיק את בריותיו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", הקב"ה חפץ להצדיק את בריותיו ולא לחייב אותן, זו הסיבה שלא אמר הכתוב בפרשת נגעים: "דבר אל בני ישראל".

 

"ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר ה"כלי יקר" שבכל מקום שיש שער לבן זה סימן לחולשה בגוף, ומביא הוא ראיה מהתופעה של הלבנת השער אצל האדם לעת זקנתו. עוד מציין ה"כלי יקר" שכל הסוסים הלבנים הם תשושי כח ביחס לסוסים האחרים וגם אצל הכבשים, כבש שצבע צמרו לבן הוא אינו משובח כמו כבש בצבע אחר. וההסבר לכך הוא שמקור הצבע הלבן הוא מהליחה הלבנה שגורמת לעצלות האדם, והעצלות היא מקור החולשה. 

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (ויקרא יג' ב)

שואל רבינו החיד"א בספרו "פני דוד" מדוע נאמר "והיה" הלוא אמרו חז"ל שבכל מקום שכתוב "והיה" זהו לשון שמחה? ומתרץ שעל האדם לשמוח כאשר יסורים הם בגופו, כפי שאמרו המפרשים שעדיף שיבואו נגעים בגופו של האדם היות שעל ידי זה הוא יתעורר לשוב בתשובה מיד. ובזה ניתן להסביר את מאמר חז"ל: "אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסורים באים עליו" שלכאורה אינו מובן, בתחילה פתח ואמר "אין לך אדם בלא יסורים" כלומר כולם כלולים בגזרת היסורים, ובסוף מסיים: "אשרי מי שיסורים באים עליו", כלומר מאושר מי שזוכה ביסורים כלומר לא כולם זוכים לכך. אלא הכוונה היא שבודאי "אין אדם בלא יסורים", אלא שיש סוגים שונים של יסורים, יש יסורים בממון, יש יסורים מבני הבית, מחברים ורעים, ועוד סוגים רבים ומשונים, וכל מיני היסורים הם מזבח כפרה. אלא  שעל אחד מהם נאמר "אשרי" והוא למי שיש יסורים בגופו, וזה מה שנאמר: "אשרי מי שיסורים באים עליו", אל עורו ואל בשרו, שעל ידי שהם בגופו מתעורר הוא לשוב כדבר האמור.

 

״ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר רבי יהונתן אייבישיץ ב"תפארת יהונתן" שבשעה שאדם חוטא בצעירותו, עדיין יש תקווה שתתיישב דעתו וישוב לדרך הישר, אך אם הגיע למצב של ״ושער בנגע הפך לבן", כלומר, אם הנגעים הם כבר בעלי "שערות שיבה" אזי "טמא הוא״, לחוטא כזה קשה מאוד לשוב בחשובה.

 

"נגע צרעת הוא" (ויקרא יג' ג)

מעיר ה"ספורנו" שלפעמים אומר הכתוב: "נגע צרעת הוא", לפעמים אומר הכתוב: "צרעת היא" ולפעמים כתוב: "צרעת נושנת הוא" ולפעמים נאמר: "נגע הוא" ומבאר הוא שהבדל הוא מבטא שלבים שונים בהתפתחות החולי.  בהתחלה נאמר "נגע" בלבד, ובהמשך נאמר "נגע צרעת" המבטא תוספת בנגע, ולבסוף בהגיע לתכלית נאמר "צרעת", וכאשר הצרעת מתישנת היא נקראת "צרעת נושנת" וכאשר תהיה בירידה יאמר הכתוב: "נרפא הנגע" או "נרפא הנתק". ומכיון שכל מטרת הנגעים היא להעניש את החוטא כפי שאמרו חז"ל: "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה" (ברכות ה:) נתן הכתוב לאדם זמנים של הסגר כדי לעורר את האדם אל התשובה, כאמור: "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" (איוב לו' י)

 

"נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו" (ויקרא יג' ג)

מובא במדרש שדוד המלך ביקש מהקב"ה שתהא חשובה לפניו אמירת התהלים כנגעים ואהלות, כלומר שאמירת התהלים תחשב כאילו למדו באותה שעה את הסוגיות החמורות בש"ס כמו "נגעים ואהלות". וצריך להבין מדוע בחר דוד דוקא את הדוגמאות הללו? ראיתי מביאים בשם ה"משך חכמה" שהדין במראות הנגעים הוא שההכרעה נתונה אצל הכהן, בידו לטהר את הנגע או לטמא אותו, בבחינת "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ג). אך מה קורה כאשר אין כהן מומחה שיודע להבחין בין נגע לנגע? הדין הוא שקוראים לתלמיד חכם, שאינו כהן, שיראה את הנגע, ולאחר שהוא פוסק את הדין הוא מוסר את הכרעתו לכהן עם הארץ, ועל הכהן לומר בפיו על טמא, "טמא", ועל טהור, "טהור". יוצא שהגם כאשר הכהן אינו יודע ומבין את סיבת אמירתו ומהותה, הרי שאמירתו היא הקובעת והיא חורצת את טיב הנגע. זה מה שביקש דוד המלך מהקב"ה, שאמירת פרקי התהלים תהיה מקובלת לרצון לפניו, אפילו אם אין הקורא מבין את פירושם כלל, רק משום עצם האמירה.

 

"כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג' יג)

תמה ה"חפץ חיים" על דברי הכתוב, הרי צבע לבן בנגע זהו סימן טומאה, אם כך, מדוע כאשר נהפך כל הנגע ללבן הנגע טהור? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע ועוד עבירות הקשורות למידות (ערכין טו) ותכלית הנגעים היא להביא את אדם לידי הכנעה ותשובה. וכאשר יש באדם נגע מועט בעור בשרו עדיין לא נכנע לבבו מעצמו ולכן צריך שיבוא אל הכהן שירחיק אותו מהמחנה שישב בצד ויכנע לבבו אולם כאשר כולו הפך לבן מבין האדם בעצמו שלא נשאר בו שום דבר טוב, ואז כבר מעצמו נכנע לבו ואינו זקוק להשלח מחוץ למחנה. 

 

"איש צרוע הוא טמא הוא וטמאו הכהן בראשו נגעו" (ויקרא יג' מד)

אמרו חז"ל שנגעי הצרעת באים על חטא. אומר הנצי"ב שאינה דומה הסיבה לצרעת הגוף לסיבה לצרעת הראש. צרעת הגוף באה על חטא התאוה המחטיא את הבשר, ואילו צרעת הראש באה על חטא דעות משובשות. לכך אמר "בראשו נגעו", להורות, שאף שסימני הקרחת או הגבחת הם כמראה צרעת עור בשר, נבדלים הם בהיותם אות לעוונות הראש דוקא. והנפקא מינה היא, להתרחק ולהזהר ממנו באופן מיוחד, כי החוטא בדעות משובשות מחטיא את המתרועעים עמו, יותר מבעל תאוה. 

מעוניין לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלך?   שלח מייל לכתובת: Yossef.Benhamo@gmail.com

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר