מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מסתבר שיהודים הסתייעו לעתים קרובות במוסלמים, ולפרקים גם ביוונים, כדי לבצע מעשים שסוטים ממוסכמות החברה היהודית, כגון סיוע ליהודי לשאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה בניגוד לרצונה, גירושי אישה בערכאות מוסלמיות או כפיית נערה להינשא לבן בלייעל. בתור דוגמה נוספת להסתייעות בנכרים נביא ידיעה מן המאה ה־16 מאבילונה שבאלבניה: יהודי עשה שם קנוניה עם גוי כדי לשאת אשת איש. כן הסתייעו יהודים בנכרים — על פי רוב בתורכים — שהעידו לטובתם עדות שקר בבית הדין השרעי. החברה היהודית ראתה בהפעלת נכרים להשגת מטרות אלו מעשי קנוניה שאין הדעת סובלתם, ושללה אותם מכול וכול. אולם קשה היה לקהילה היהודית למנוע לחלוטין מעשים מסוג זה.

בתי המרחץ שימשו מקום מפגש חברתי, וכן נזדמנו בהם יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים. נראה שברוב בתי המרחץ לא הבחינו בין יהודים לנכרים, שהרי היה זה אינטרס של הבלנים שלא להפלות בין המבקרים. אולם מצאנו גם מקרים של הפליית היהודים בבתי המרחץ באיאלתים של שאם ומצרים. בירושלים במאה ה־16 היו מגישים בבית המרחץ ליהודים מגבות נפרדות מאלה שהשתמשו בהן המוסלמים. לפעמים החמירו במיוחד עם היהודים בבית המרחץ, ונדרש מהם להיכנס עם פעמון תלוי לצווארם כדי להתריע על כניסתם ולהזהיר את המוסלמים כי יסתירו מפניהם את מערומיהם. ייתכן שהדבר קשור ברגישותם היתרה של המוסלמים לקדושתה של ירושלים.

 ואילו במצרים לא מצאנו, שהתקנה הממלוכית בנדון, שדרשה סימן שיבדיל את היהודים במרחץ מהמוסלמים, קוימה בתקופה העות׳מאנית. ההיסטוריון אלעיני מוסר, כי באוקטובר 1723 בא אגא היניצ׳רים (המפקד שלהם) לקהיר להכריז, שהיהודים והנוצרים אינם רשאים להיכנס לבתי המרחץ הציבוריים (החמאמים) מבלי שיהיה תלוי פעמון לצווארם, כדי להבדיל בינם לבין המאמינים. הגזרה בוטלה לאחר שחבלנים חששו שיינזקו כספית מאי בואם של יהודים, ושילמו סכום גבוה לאגא של היניצ׳רים. במאה ה־17מציין אוליה צ׳לבי, כי היה בית מרחץ אחד של מוכרי הסוכר והממתקים שהכניסה אליו הייתה אסורה ליהודים, לקופטים וליוונים, מכיוון שמייסד ההקדש לחמאם זה התנה שלא תהיה להם זכות כניסה. במקום אחר במצרים מסר אוליה, שהיהודים משתמשים בבית מרחץ מסוים, אך כנראה לא היה חמאם זה מיועד רק להם.

היהודים היו מוכרים לשכניהם בשמותיהם, ובעיקר בכינויים מיוחדים: שמואל הפך קייאמאל; יהודה — אסלאן; שבתי — שעבאן; וכו'.

בתחום אחד — המוזיקה — הייתה השפעה מוסלמית על החברה היהודית. קרוב לוודאי שהשפעה זו נבעה ממפגשים עם נכרים הן למטרות כלכליות והן למטרות חברתיות. ידוע שבמצרים נהגו היהודים להזמין נכריות שיזמרו בחתונות היהודים; נוהג זה גרם לתקלות מוסריות, ועל כן הותקנה תקנה שאסרה מעשה זה. ומאידך נלמד, שבלוונט נהגו יוונים להעסיק מקוננות יהודיות.

השפעת המוזיקה הערבית והתורכית על הציבור היהודי הרחב באה לידי ביטוי מופלג אצל שלושה יהודים נודעים, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ מנחם די לונזאנו ושבתי צבי, שפעלו בקרב ציבור שנהה אחר המוזיקה הזרה. ר׳ ישראל ב״ר משה נג׳ארה, צאצא למגורשי ספרד, היה בעל קול ערב ושלט היטב בערבית ובתורכית. הוא בילה חלק מזמנו בחברת מזמרים ומשוררים ערבים ותורמים, ומפיהם למד את המעינות. השירה העממית וניגוניה משכו את לבו, ושירים ידועים שלו מבוססים על אותן מנגינות. ידוע שר׳ חיים ויטאל קבל על כך כנגדו. גם ר׳ מנחם די לונזאנו, שחי בירושלים, רחש חיבה מיוחדת למנגינות תורכיות, וחיבר את רוב שיריו על פיהן., וכבר הוכח באחרונה, שיש לקבל את עדותו של נג׳ארה על משיכתם הגדולה של יהודים לשירי עגבים תורכיים. וכן ידועה משיכתו של שבתי צבי לרומנסות ספרדיות.

ביזוי ושנאה, עלילות והלשגות מצד מוסלמימ ונוצריס

המקורות היהודיים וכן הנוסעים האירופים מציינים בהרחבה את השנאה ליהודים שרחשו המוסלמים והנוצרים לכתותיהם השונות באימפריה העות׳מאנית. שנאה זו נבעה מקנאתם של הנכרים בהצלחתם הכלכלית של היהודים וגם מרגש קנאות דתית. אף על פי שהיהודים והנוצרים היו שני מיעוטים דתיים ונמצאו במעמד משפטי שווה לחלוטין באימפריה העות׳מאנית, הרי התייחסותם הרגשית של המוסלמים כלפי שתי העדות הללו לא הייתה שווה. מעדויות רבות לגבי מצרים ברור, שהבוז והשנאה שרחשו המוסלמים כלפי היהודים היו עמוקים יותר מרגשותיהם השליליים כלפי הנוצרים, והדבר התבטא בפגיעות פיזיות ביהודים ובביטויי גנאי חריפים שהוטחו בהם. גם הנוסעים האירופים שביקרו בחבלים שונים של האימפריה העות׳מאנית הגיעו בדרך בלל להתרשמות דומה.

התנכלות נכרים לקבורה היהודית ולבתי עלמין יהודיים שונים באימפריה העות׳מאנית היא עדות נוספת לבוז ולקנאה הדתית שרחשו הנכרים כלפי היהודים. המקורות השונים מצביעים על מנהגם של המוסלמים לבזות את היהודים בזמן הלוויותיהם. יהודי קהיר קבלו קשות על כך, כפי שמלמדים מקורות יהודיים ולא יהודיים. היהודים נאלצו לילך בלוויית ערבים שקיבלו על כך תשלום. היהודים נקטו פעולות שונות כדי להמעיט בהתנכלויות. ואילו באיסטנבול פרץ בשלהי המאה ה־16 סכסוך קשה בין הקהילה היהודית לבין תושביה המוסלמים של שכונת קסאם פאשה, שניסו להשתלט על שטח בית העלמין היהודי במקום ולבנות שם בתים. מסתבר שכל דרגי השלטון העות׳מאני שטיפלו בעניין, לרבות אנשי דת מובהקים, התייחסו באופן חיובי ביותר לדרישתם של היהודים לאסור על המוסלמים מעשים אלה. אולם התושבים המוסלמים המשיכו לעקור מצבות, והשתלטו על המקום. גם כשהושגה פשרה לא קיימוה התושבים המוסלמים; הם אף סילקו גופות מן הקברים והשתמשו במצבות לריצוף ובנייה פרטיים. ובאיסטנבול היה בראשית המאה ה־16 ניסיון מצד השלטונות לחרוש את בית העלמין היהודי לשם נטיעת גן במקום.

היחסים החברתיים הגרועים ביותר שררו בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים. המתיחות בין שתי העדות נבעה מהמתח התאולוגי ביניהם, שהיה עתיק יומין, עוד מימי השלטון הביזנטי, ומן המתח הכלכלי בין בני שתי העדות, שהתחרו קשות אלה באלה. המתח הוכבד גם משום יחסו הטוב של השלטון העות׳מאני המרכזי ליהודים בתקופת ״תור הזהב״, היינו מאמצע המאה ה־15 ועד שנות השבעים של המאה ה־.16 לעתים היו גילויים אנטישמיים נוצריים מובהקים, ואלה הגיעו לשיאם בטפילת עלילות דם מצד יוונים אורתודוקסים וארמנים על יהודים, בהאשמות רבות בעשיית עושק שהטיחו נוצרים ביהודים, ואף בסיפורים אנטי־יהודיים מגמתיים שרווחו בחוגי הכנסייה האורתודוקסית. (גם מוסלמים ניסו לטפול עלילות דם על יהודים, בירושלים במאה ה־16, אך בלי היסוד המקובל של ניצול הדם לצורכי פולחן.)

יהודים מצדם התייחסו בחשדנות לנוצרים והביעו אי אמון ״בגוי ערל״., בכתבי רבני סלוניקי במיוחד ובהסכמות קהילה זו נלמד הרבה על קיומה של שנאת ישראל בעיר זו, שהייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה לצד הרוב היהודי. בינינה, שחיו בה יוונים רבים, טענו התושבים במאה ה־16 , לדברי מקור יהודי, כי ״אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״. לצד רגשי איבה אלה של היוונים כלפי היהודים ניזכר בעובדה, שהנוסע סנדיס, אשר ביקר בלוונט בשנת 1610, ציין שהיוונים שם מעסיקים יהודיות במקוננות.,

מתוך ויקיפדיה : יואנינה (ביווניתΙωάννινα) או יאנינה, היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, ובניהם היהודים, מעדיפים את השם "יאנינה".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר