פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "מצורע"

הפטרה: "וארבעה אנשים"

ה' ניסן תשע"ד

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:25

18:42

18:32

יציאה

19:38

19:40

19:40

ר"ת

20:19

20:16

20:16

הגיגים לפרשת השבוע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו' ד)… ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח" (ערכין טו:)חוברת 5

לפי הגמרא שלפנינו תקנתו של האדם המדבר לשון הרע היא לעסוק בתורה, שואל רבינו החיד"א ב"אהבת דוד" הרי לימוד התורה נעשה בעזרת הלשון, אם כך, כיצד זה ניתן לתקן בדבר שבו נעשתה העבירה, והלא הכלל הוא ש"אין קטגור נעשה סנגור"? ומתרץ לפי מה שכתב הרב "גור אריה" שבמקום שבא לתקן את החטא עצמו מותר הדבר, ואין זה נקרא שה"קטגור נעשה סנגור" ולכן ניתן לתקן את חטא הלשון באמצעות הלשון. תירוץ נוסף מביא רבינו על פי דברי חז״ל שאמרו שבעל תשובה נעשה בריה חדשה, וכיון שהוא בריה חדשה הרי שהלשון שחטא בה הלכה וכעת יש לאדם לשון חדשה, משום כך לא שייך לטעון ש"אין קטגור נעשה סנגור", שהרי הלשון שהיא הקטגור כבר לא נמצאת כאן אלא פנים חדשות באו לכאן.

 

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא יד' ד)

מבאר ה"כלי יקר" שהמצורע צריך להביא לטהרתו שתי צפורים, אחת שוחטים ואחת משלחים, והטעם הוא משום שלאדם יש שני סוגי דיבור: דיבור של איסור ודיבור של מצוה. כנגד הדיבור של איסור, כגון לשון הרע וכדומה, מביא המצורע ציפור ושוחט אותה "אל כלי חרס על מים חיים" (ויקרא יד' ה) כי אם המצורע הוא עם הארץ תהיה לו תקנה, כי לעם הארץ יש דין של כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה וכנגדו נאמר שישחט את הצפור, העושה מעשה פטיט, "על כלי חרס". ואם המצורע הוא תלמיד חכם שנכשל בדיבורי איסור תקנתו היא שיעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר "על מים חיים". זה הטעם לכך שבתורה נאמר חמש פעמים הביטוי "זאת תורת…" בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מהצרעת הבאה על לשון הרע. את הצפור החיה מביא המצורע כנגד פטפוטי דברים של מצוה כגון תורה ותפלה, אלא שצריך לצרף לדיבור הזה את עץ הארז, את תולעת השני ואת האזוב, דברים המורים על הכנעה ושפלות ללמד את האדם שאפילו בדיבור התורה יהיה בעל "לב נשבר ונדכה" וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ה) שעל האדם לא נאמר "ונרפא" ואילו על הבשר נאמר "ונרפא" שנאמר: "ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא" (ויקרא יג' יח) כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה לכן נאמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה" להזות עליו משתי הצפרים כדי להסמיך עליו שני דברים כאחד גם תשובה על העבר וגם תיקון על העתיד.

 

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם" (ויקרא יד' יב)

שואל הספורנו מדוע צריך המצורע להביא קרבן אשם? הלוא קרבן האשם מביא מי שמעל בקדש כמו שקרבן חטאת מביאים על חיוב כרת? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שנגע הצרעת הוא עונש למי שעבר על איסור לשון הרע ועל גסות הרוח ושניהם מהווים מעילה בקדש, ועל מעילה זו בקודש מביא המצורע קרבן אשם. ומניין למדנו שלשון הרע וגסות הרוח מהווים מעילה בקדש? לשון הרע עיקרו נאמר בסתר ונראה שהאדם מנסה להסתיר זאת מה', כפי שאמרו חז"ל: "העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז.) ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא' ה), אמר הקב"ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד, וכפי שמסופר בפירוש על עוזיהו באמרו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' א-לוקיו והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו' יט)

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

שואל ה"חפץ חיים" מדוע יש להביא את המצורע דוקא "אל הכהן"? ומתרץ ש‏מאחר שלפי חז"ל הנגעים באים על עוון לשון הרע שמקורו בפה, משום כך לכך טהרתו תלויה בפיו של הכהן דוקא, כמאמר הכתוב "שפתי כהן ישמרו דעת, תורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב' ז). כלומר, שעל פי מאמרו של כהן המצורע מתרפא, שאם הכהן יאמר "טהור" המצורע נטהר ואם הכהן יאמר "טמא" המצורע נטמא. ללמדך, ש"מות וחיים ביד הלשון". זו הלשון שבחטאה באו הנגעים על האדם, וזו היא הלשון שמרפאת את הנגעים. 

 

‏"זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד ב)

‏"כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא" (פסחים קיח)

בפניני הגר"א מובא מהגמרא שלפנינו ביאור למאמר חז"ל: "אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" (שבת קנה) [אין עני מהכלב ואין עשיר מהחזיר], שלכאורה אינו מובן מדוע מספר זאת לנו הכתוב? אלא שלמרות הידוע שכל התורה נאמרה מפי הגבורה, אנו רואים שלא כל הלאוים שבתורה שוים בעיני הבריות, יש לאוים שהעולם נזהר בהם עד מאד, כגון "ואת החזיר לא תאכלו", שאם רואה אדם את חברו שאוכל חזיר, יפרוש ממנו ולא ירצה להתחתן עמו. מאידך, יש לאו חמור מזה הרבה, וקל הוא בעיני האדם, כגון לדבר לשון הרע. נמצא שהלאו של "חזיר" הוא "לאו עשיר", שהכל יראים ממנו, והלאו של "לשון הרע" הוא "לאו עני", שאין מי שירא ממנו, אמנם אמרו חז"ל "כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים", והטעם בזה, כי גם המספר דרכו תמיד לנבוח ככלב, זהו שאמר רב פפא דרך רמז, "לית דעני מכלבא", רצה לומר, אין לאו עני מלשון הרע, "ולית דעתיר מחזירא", היינו מהלאו ד"ואת החזיר לא תאכלו", שכולם יראים ונזהרים ממנו. 

 

"על פני השדה" (ויקרא יד' ז)

רבינו בחיי מבאר את הטעם לטומאת המצורע ואומר שטומאת המצורע היא מפני רוח הטומאה שפורחת על המצורע שמקורה מכחות הטומאה הנאצלות מהנחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, והמצורע נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ובזה הוא נדמה לנחש הקדמוני, ועל כן הקיש הכתוב את המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. מוסיף רבינו בחיי שמניין הנגעים בפרשיות אלו הוא וזה כנגד עשרת הדברות, לומר לנו שבזמן שהיו בני ישראל מקיימים את התורה והמצות בארץ היו נצולים מהנגעים, ואם לאו היו לוקים בהן.

 

"והעמיד הכהן את האיש המטהר ואתם לפני ה'" (ויקרא יד' יא)

מעניין הדבר שבכל הפרשה של טהרת המצורע לא כתוב "איש", רק בפסוק זה. מבאר ה"משך חכמה" שיש בדבר הזה חידוש גדול, שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ביאה במקצת שמה ביאה" (זבחים לב) כלומר, טמא שהכניס רק את ידו לעזרה נחשב כאילו נכנס כולו. והרי כאן מכניס המצורע את ידיו לשער ניקנור בעוד שהוא עדיין הוא לא סיים את טהרתו, והיינו אומרים שמדובר במצורע שהוא קטן מגיל בר מצוה שבא להיטהר, ועל הכנסתו חלקית למקדש אין בזה איסור משום מכניס דבר טמא, לכן בא הכתוב ואמר "האיש המטהר" דהיינו גם גדול שהוא בר מצות, אם נכנס במקצת עונשו כרת או מלקות, בכל זאת כדי לטהר אותו מצרעתו, התירה התורה.

 

"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד' לה)

מבאר הרש"ר הירש שהחטא שבגללו באים הנגעים בבתים הוא חטא האנוכיות, כפי שמדגיש הכתוב: "אשר לו הבית", שהאדם מייחד ביתו רק לעצמו ומסתגר בו ואינו נחלץ לעזרת הזולת. וכמדת סדום שאומרת: "שלי שלי, שלך שלך", לכאורה העקרון בסדום המיוסד על דקדוקו של חוק, אבל הוא מתעלם מהצורך לצרף לכל חוק גם את האהבה לבני אדם, לפי שרק על כך יכון קיומו הפרטי של כל בית ובית. והודיע הקב"ה לבני ישראל: "כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת… כנגע נראה לי בבית", כלומר מהרגע שתאחזו בארץ אשר אני נותן לכם, אטיל סימנים בבתיכם, ומי שמייחד את ביתו לעצמו בלבד, עתיד לבוא אל הכהן ולהודיעו: דומה שכעין תו אלקי נראה לי בבית.

 

"ואם ישוב הנגע ופרח בבית" (ויקרא יד' מג)

אומר הרמב"ן  שהנגע הזה שבא שנית בבית, אחרי שחלצו את האבנים הראשונות אשר היה בהם הנגע ובנו את הבית באבנים אחרות ובעפר האחר, איננו אותו הנגע הראשון, אלא זהו נגע אחר שבא לבית, ודבר זה שונה מהפריחה האמורה באדם, שאחרי שהכהן מסגיר את האדם שרואים אם פשתה הפריחה, שם מדובר באותו הנגע עצמו שהתפשט בגוף, כי בנגעי אדם מדובר בליחה שתחת העור "כי פעמים רבות תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו". אבל בנגעי בתים הענין הוא שזהו נגע ומכה מא-לקים, שתהיה רוח רעה במקום ההוא, גם לאחר החלפת האבנים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר