עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

 

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכותהנוער בעלייה

סם אביטל מעיר כי " במחנה זה נוצר המגע הראשון בינינו – נוער צפון אפריקאי – לבין נוער יהודי מאירופה שלאחר המלחמה, וזה היה מרגש ". בסיום הקורס, לפני חזרתם לארצות המוצא, היה עליהם להישבע אמונים על ספר תנ"ך ואקדח. " המשימה שהוטלה עלי הייתה להיערך לקראת ההעפלה לארץ, אך איש לו יודע איך יתרחש הפלא.

בעוד סם אביטל עושה את דרכו מליון שבצרפת לביתו, קיבל אפרים בן חיים באלג'יר פקדוה משאול אביגור להכין את המעפילים הראשונים. ברגע שיהיו 500 איש מוכנים לעלות – הוא ישלח אונייה. הידיעה תפסה את סם אביטל בשדה התעופה בקזבלנקה לגמרי לא מוכן.

" אכן עם שלם ישב על מזוודות, אלפיים שנה מחכה לגאולה, אבל את המועמדים הראשונים צריך היה לחפש ברחבי מרוקו, עריה וכפריה. ממרוקו תמיד היו עליות ספורות של בודדים או משפחות קטנות שנסעו באופן פרטי בכוחות עצמם לארץ הקודש, אך כאן לראשונה עמדה לפעול מערכת עלייה מתוכננת על ידי מנגנון לאומי 

אפרים בן חיים פתח מחנה עלייה ראשון באלג'יר ב – 29/4/1947 בלי שיהיה לו שום עולה. את אלה היו אמורים סם אביטל ואלי אוחיון לספק. מספר סם אביטל : " אחת החוויות הגדולות ביותר בחיי הייתה ארגונה של קבצת  המעפילים הראשונה.

זה היה בחול המועד פסח תש"ז – 1947. התחלתי לארגן את הבריחה הראשונה ממרוקו כאשר היעד הוא אלג'יר. ארגנתי קבוצה של 43 בחורים ובחורות. זה לא היה קל בתקופה ההיא ללכת ולבקש את הבנות להצטרף למסע הרפתקני מסוג זה.

אין צורך לפרט את הקשר המשפחתי ההדוק שקיים במפחת צפון אפריקאית., שבה כיבוד הורים הוא ערך עליון שיש לקיימו. קשה היה ללכת ולבקש מההורים להרשות לבתם או לבנם לעלות ארצה כשאיש לא ידע לקראת מה הם הולכים.

להפתעתי, למרות זאת זכיתי לקבלת פנים חמה אצל המשפחות שבהן דיברתי על עלייה לארץ ישראל. לא הייתה משפחה אחת שסירבה או אמרה " נחשוב ,. רק שאלו מתי גם אנחנו ההורים נעלה ארצה ונצטרף לבנים. לתומי סיפרתי להם שהדבר יקרה תוך מספר חודשים.

" בליל המימונה שנת 1947 עלו קומץ בחורים ובחורות מתנועת " טרומפלדור " ברכבת מקזבלנקה לאוז'דה. בתחנות ברבאט, במכנאס ובפאס עלו הקבוצות האחרות. כסימן הזיהוי והקשר שלהם ברכבת הייתה שריקת התקווה.

עם שחר הגיעו לאוג'דה. על הרציף עשו היכרות משותפת והתפקדו, ומנו כאמור ארבעים ושלושה. הם הסתדרו בשלשות, לבושים בגדי צופים ותרמילים על הגב. כל הקבוצה צעדה אל עבר הגבול מרוקו-אלג'יריה ללא דרכונם וויזות.

בנקודת הגבול הם הסבירו כי יוצאים למרנייה לפעולת צופים עם חברים מאלג'יר ויחזרו לעת ערב. ואכן דאגו לכך שקבוצת " צופים " חזרה ממרנייה דרך אותה נקודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר