הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
אדם הסובל מהפרעה מינית חייב לגרש את אשתו
. מעשה במראכש במאה ה־20 בתלמיד חכם שנשא בתולה ושהה עמה שנה וחצי. והאשה תבעה בפני בית הדין לגרשה כי ״לא בא עליה כלל מחמת שאין לו גבורת אנשים, והבעל הודה לדבריה״, אבל הוא סירב להתגרש. בית הדין חייב אותו לגרשה ופסק שעליו לשלם לה עיקר הכתובה והוא פטור מהתוספת (רפאל מסעוד אבן מוחא, ׳פרדס דמונים׳, אהע״ז, סי׳ ב).
אדם חולה כשש שנים ואינו יכול לבעול
חייב לגרשה. ר׳ שלמה אצבאן דן באדם שהוא חולה במשך שש שנים, חסר פרנסה ואינו יכול לבעול, ואשתו תובעת להתגרש ממנו. הבעל סירב ״באומרו מזלה גרם ותשב עד שירחם המרחם״. מסקנת החכם ש״למזונות כופים בשוטים ומכל שכן למניעת תשמיש… על כן אינו מן הדין שתשב האשה הרבה שנים גולה וסורה וגלמודה, וחייב הבעל לגרשה״ (׳ויאסוף שלמה׳, אהע״ז, סי׳ טז).
לעומת זאת, ר׳ יהושע מאמאן דן באדם שכבר יש לו בת, וכתוצאה ממחלה וניתוחים אין הוא יכול לעבר את אשתו. בפסק דין שכתב בשנת תשמ״ג (1983) קבע שאינו חייב לגרשה, והתיר לו להמשיך לחיות עם אשתו (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יד).
בדומה לכך, במקרה הבא במאה ה־20: אשה קבלה על בעלה שאינו מקיים אתה יחסי אישות, והוציא עליה דברי לעז. כתוצאה מכך, טענה, חלתה במחלת עצבים. ההמלצה הרפואית היא שתיפרד מבעלה לזמן מה, ואמנם הלכה לאמה לשם ריפוי. מורשה האשה תבע מבעלה לשלם לאשתו דמי מזונותיה לפי כבודו בהיותו אמיד. וכן תבע שיקיים אתה יחסי אישות – ואם יסרב, יפרע לה כתובתה.
פסק הדין בחתימת ר׳ משה ויזגאן, ר׳ רפאל בירדוגו ור׳ יהודה שטרית קובע, שאם הבעל רוצה לגרשה, עליו לפרוע לה כתובתה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי׳ א).
הוליד מאשתו הראשונה ולא מהשנייה.
מרדכי אלמאליח מקזבלנקה גירש את אשתו כי לא ילדה לו במשך עשר שנים, לאחר שנולדה להם בת. אחר כך נשא אשה אחרת ושהה עמה כשישה חודשים ולא התעברה ממנו, גירשה ושילם לה כתובתה. בשנת תרפ״א (1921) הוא בא לפני בית הדין בקזבלנקה, כי רצה לחזור לאשתו הראשונה. אבל בית הדין סירב לבקשתו באומרו שכבר גירשה כי לא ילדה לו במשך עשר שנים. אבל לדבריו יש לו ילדה בת 12 מהראשונה, והוא רוצה לפקח עליה שלא תצא לתרבות רעה, וכי ראה שאינו מוליד מאשתו השנייה. ר׳ דוד צבאח ציטט את השו׳׳ע אהע״ז, סי׳ י, ס״ק ה: ״המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה… לא יחזיר״.
אבל במקרה זה לא גירשה משום שם רע. פסק הדין היה, שמותר לו לחזור לראשונה וגם הרב רפאל אנקאווא ראש בית הדין הגבוה במרוקו תמך בעמדה זאת (׳שושנים לדוד׳, סי׳ נב, דף טז ע״ב-יז).
במחצית השנייה של המאה ה־19 היה מעשה באשה שטענה כי אין לבעלה גבורת אנשים. הבעל ואביו אומרים שהיו משתדלים ״לעשות לו סמים ותרופות לחולי זה, והיא צועקת דינא קא בעינא״ [אני רוצה שיינתן פסק דין]. ר׳ שלמה בירדוגו פסק שתתגרש ושאין לה כתובה (׳די השב ואם למסורת׳, אהע״ז, סי׳ ט דף יא).
דיון נוסף עוסק בזוג במאה ה־20 שלאחר עשר שנות נישואין האשה לא נבנתה ממנו, ודרשה מבעלה שיגרש אותה. הבעל התנגד, כי עתה עוסק בתרופות ויש לו סיכויים שיזכה להוליד. נוסף לכך התעוור לפני שבע שנים בשתי עיניו. בפסק הדין שניתן בשנת תשמ״א (1981) סיכם החכם, כי אם יש חשש שהיא תצא לתרבות רעה – כופים אותו לגרשה. כמו שאין מחייבים אותו לגרשה בעל כורחה, גם היא אינה חייבת לשבת אתו, אבל במקרה זה פטור מדמי מזונותיה (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ כט).
עדותה עדיפה על פני בדיקה רפואית. לפי תשובת ר׳ דוד צבאח בשנת תרצ״א (1931) במאזאגאן [עתה אלג׳דידה בחוף האוקינוס] באה אשה לקבול על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והוא מכחישה וצועק במר נפשו בצעקה גדולה ומרה״. היא אינה תובעת כתובתה, אלא שתיטול בגדיה ותלך. הבעל טוען שהוא מוכן להיבדק על ידי רופאים ויביא עדותם, שיש לו גבורת אנשים. החכם הסתייג מהבדיקה הרפואית ״לא מהני [אין זה מועיל] דהגם שיעידו שהוא כאיש גבורתו, עם כל זה אף היא תשיב אמריה לו מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר… דלא תהיה עדיפא בדיקת הרופאים ממעשה בפועל״.
ר׳ דוד צבאח פסק לפי השו״ע כי היא נאמנת וכופין אותו להוציאה מיד, ולא יתן לה כתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קלד, דף סו ע״ב). בעד תרופות נגד עקרות. ר׳ יצחק אבן ואליד תמך בדעת חכם אחר שפסק ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה״(׳ליצחק דיה׳, אהע״ז, סי׳ ו, דף טז ע״ב).
בהלכות לפי א״ב המובאות על ידי ר׳ דוד צבאח, ציטט חכמים התומכים בעמדה ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה… ואפילו בזקן יש תרופה״, כפי שכתב הריב״ש בתשובותיו סי׳ קכז. כמו כן הציע לבודד את בני הזוג זה מזה לזמן מסוים (׳שושנים לדוד׳, ח״ב, חו״ם, דף קכא ע״ב).
ר׳ חיים משאש, שפעל במכנאס, כתב על מעשה ביבם שלא היתה לו גבורת אנשים. בית הדין החליט שיש לתת לו זמן להתרפא. ״אם נתרפא ובעל – מוטב, ואם לאו, מגרש וחולץ״. כך פסקו חכמי מכנאס, וחכמי פאס הסכימו עמם (׳לקט הקמח׳, יו״ד, דף קעט).
לפי פסק דין משנת תשי״ד (1954) הופיעה בפני בית הדין במוגדור אשה מתושבי סאפי, וטענה כי נישאה לפני עשרה חודשים, ובעלה מכלוף עדיין לא קרב אליה ולא בא עליה כדרך כל הארץ. הוא הודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים, אבל ביקש זמן ״לדרוש ברופאים לשדל עצמו ברפואות ומרקחות המועילים לזה אולי יחונן ה׳ יתברך״. בית הדין איפשר לו לדחות את הגירושין למשך שמונה חודשים, ואם עד אז לא יירפא, יגרשנה ללא דיחוי. בתום הזמן הזה באו בפני בית הדין נציגי הצדדים ואמרו שהרופאים נתנו בידו תעודה שהוא בריא, וביקש מאשתו שתחזור אליו. בית הדין הפציר בה שתחזור אליו.
אמה של האשה צעקה שהוא עדיין לא הבריא, והאשה דרשה ממנו גט. הוא הסכים, בתנאי שתוותר על דמי הכתובה. החכמים אהרן בן חסין, שמעון אביקציץ ומשה ויזגאן, חייבו אותו לשלם עיקר כתובתה ולהחזיר לה את הנדוניה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, ח״ב, סי׳ יב).