ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.הירשברג

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

מה אנו בעצם יודעים על ראשית התיישבות היהודים באזור מדבר "חצרמות"?

למען האמת לא יותר מדי, כל ניסיון לקבוע את ראשית ההתיישבות הינו בגדר השערה. המסורת הרווחת היא שיהודי "חצרמות" (או מאוחר יותר – יהודי חבאן) הינם "ראש גולים" וגלו מארץ ישראל עוד בזמן שבית המקדש הראשון עמד על תילו, במילים אחרות לפני כ-2500 עד 3000 שנה!

ישנן השערות (התואמות את מסורת זו) על סיבת גלייתם של קבוצת יהודים בתקופה זו אשר בחלקן מדברות על משלחת יהודים שנשלחה ע"י שלמה המלך ללוות את מלכת שבא בחזרתה לארצה (שישנם הסוברים כי ממלכת שבא התקיימה באזור "חצרמות") או על יחידה צבאית ששלח המלך הורדוס כדי לסייע במלחמות הרומאים באזור.

מעבר לכל ההשערות, אם נביט בדיוקן יהודי "חצרמות" כפי שעלו ארצה נבחין בלא מעט סממנים מתקופת התנ"ך הקדומה אשר יתרמו לחיזוק אמיתות המסורת (כפי שקובץ ע"י המורה סעדיה בן יצחק ז"ל), להלן חלקם:
א. שיער הראש – יהודי "חצרמות" נהגו לגדל את שיערם כפי שהיה נהוג בתקופת התנ"ך ומתואר על אבשלום בן דוד.

ב. הסרת שיער השפם – נוהג מקובל אצל יהודי "חצרמות" הגברים ומוזכר בתנ"ך על מפיבושת בן שאול אשר "לא עשה את שפמו" (תרגום: לא ספר את שפמו) לאות אבל והשתתפות בצערו של דוד, מכאן שבתקופה זו נהוג היה להסיר את השפם.

ג. לבוש – הגברים נהגו לחבוש "עממה" (מצנפת) על ראשיהם, אצעדה (מעין צמיד כסף) על זרועותיהם ועטפו את פלג גופם התחתון בסדין, הקבלות לכך ניתן למצוא בתיאורו של הנער העמלקי לפני דוד על מיתת שאול המלך: "ואקח הנזר אשר על ראשו והאצעדה אשר על זרועו" וכן בחידת שמשון נכתב: "אחודה נא לכם חידה…ונתתי לכם שלושים סדינים" (עפ"י רש"י: "סדינים של פשתן המתעטפים בהם").

ד. תכשיטי הנשים – הנשים החבאניות נהגו לענוד לא מעט תכשיטים אשר רובם ככולם עשויים מכסף וככל הנראה תואמים לתכשיטים שהיו בשימוש בתקופה קדומה, כגון אלחגול/ אזוקר – מן תכשיט אשר הנשים היו עונדות על רגליהן ובעת ההליכה מקשקש.

תאור מקביל ניתן למצוא בפירוש הרד"ק למילה "עכסים" בתנ"ך, "עדי שמשימה האישה ברגליה ומקשקש". רפרוף – תכשיט הנקשר על המצח מאוזן לאוזן ומוזכר בתלמוד כ"טוטפת" ("מאי טוטפת… א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן").

לסיכום, יהדות "חצרמות" (חבאן) הינה אחת מהמעניינות בתפוצות ישראל אשר הצליחה לשמור על זהותה ככל הנראה במשך אלפי שנים הודות לריחוקה הגיאוגרפי מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, התמימות והקנאות הבלתי נלאית לדת ישראל.

יהדות זו היא אכן "הנסיכים מתימן".

בדרום־ מערב משתרעים הרי חצ'רמות, ובהם הרבה עמקים. בעמקים זורמים נחלים, ההולכים אל הים. כאן רמת מהרה, הידועה כארץ הלבונה, כאן הרי קלא הפראים והיפים15. החלק הדרומי־מערבי הזה קרוי ״ערב המאושרת״, Arabia Felix, במובן המצומצם, כי במובן הרחב נחשב גם החג׳אז כחלקה של Arabia Felix לפי חלוקת פטיוליומיאיוס. כיום רבה כאן השממה. הארץ הפוריה הפכה בהרבה מקומות ערבה, המשמשת מקום מרעה לעדרי הבדוים. גרמו לכך בעיקר סיבות פוליטיות: בשל חוסר הבטחון הזניחו האכרים את אדמתם והיו לנודדים, או עברו למקומות אחרים, שבהם היה המצב יציב יותר; ובמקום תבואות, עצי־פרי וירקות, גדלו שם, לפי עדות הקוראן ל״ד, ט״ו, האשל ושיחי המדבר.

בעבר, בתקופת הממלכות בתימן, הוכרחו הנודדים לצאת מהארץ ולנוד אל ערבות צפון-ערב, כי הישוב הקבוע הכפרי דחק את רגליהם ולא הספיק המרעה לצאנם. אכן צדק המדאני, חוקר העתיקות והגיאוגרף הערבי הידוע, כשקרא לכל החבל הזה בשם ״יַמַן אלחצ'רא "כלומר: תימן הירוקה". הוא לא הפריז, אם כי דבריו נראים היום כגוזמא, שהרי מיבנה הארץ, אקלימה וצמחיתה מצדיקים לחלוטין את השם הזה.

אף־על־פי שרצועת החוף המערבי והדרומי־מערבי, עד נמל עדן, היא אזור חולות וארץ מלחה — פנים הארץ, הודות לתנאיו המיוחדים, היה מכוסה ירק. על צלעות ההרים ובעמקים צומחים גם כיום הרבה עצים, והגשמים היורדים מאפשרים גידול ירקות שונים, אם יודעים להשתמש במימיהם כראוי. בתימן אתה מוצא את כל התנאים הדרושים להתפתחות חקלאית. מן ההרים, המגיעים כאן עד לגובה 2700 מטר ונמשכים בכיוון צפוני־דרומי, זורמים נחלים היורדים במערב דרך התהאמה אל הים, ומפרים את השדות במזרח.

על־ידי בנין סכרים, בריכות ובורות, ניצלו בימי קדם את מימי הגשמים והנחלים ולא נתנום להשחית את הקרקע ולחשוף את הסלעים. אולם כשירדו ממלכות תימן הקדומות מעל במת ההיסטוריה ונפלה ממלכת חִמיֵר, נחרבו הבנינים, נפרצו הסכרים ונסדקו הבריכות והבורות. כוחות הטבע עשו את שלהם, המים סחפו את שכבת האדמה הפוריה וגילו את הסלעים. אדמות־בר הפכו ערבה, בדוים נודדים השתלטו עליהן, וצאנם אכל את יתר הירק, ששמר על לחלוחית האדמה, רק בחלק העמקים וההרים גדלה כעת תבואה ועצים הנושאים מיני פירות נפלאים, שעליהם מספר המאדני.

גם בקצה הדרומי־מזרחי משתרעת שלשלת הרים רמים, המגיעים לגובה 3000 מטר: הרי רמת עומאן, שאדמתה פוריה ודשנה ודומה לאדמת תימן. כאן מצויים עמקים פוריים ומשקים אותם גשמי המונסון או נקבות מים תת־קרקעיות, עשויות בידי אדם. האורך של נקבות כאלה מגיע עד 12 קל״מ, והן מובילות את המים מן הנהרות הזורמים מתחת לאדמה אל הערים; לפעמים אתה מוצא ארבע־חמש נקבות במקום אחד. מאחרי שלשלת ההרים, לעבר פנים הארץ, משתרעת ערבה דשנה, שעוסקים בה בגידול גמלים, הטובים והמהירים בגמלי ערב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר