الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

בברית ההיסטורית הזאת, תפקד אל־בנא ככוהן דת שוחר מלחמה, והשתמש כעימות בארץ־ישראל כדי לאחד את העולם האיסלאמי לכדי חיליפות חדשה, ואילו המופתי פעל כטקטיקן מתוחכם המשתמש באיסלאם כדי לקדם את ״שחרור״ פלסטין(ובינתיים גם את כוחו שלו). למעשה, כל אחד מהשניים הפעיל מרחב אחר של אוכלוסייה; העבודה נחלקה בין אל־בנא איש הכרך, המלהטט בפוליטיקה של ההמונים והבקיא בשיטות התעמולה המודרניות, ובין המופתי, מייצגם של אנשי הכפרים והעיירות והשורשים השבטיים, שהתמחה בהטלת טרור השריעה ובהקמת כנופיות. משחק זה שבין היסוד המצרי־עירוני ליסוד הפלסטיני־כפרי, הוא שסייע לצמד בנא־חוסייני להרחיב את השפעתו אל העולם הערבי כולו.

רביעית, ראוי לציין שלמן אותם ימים ועד עתה מתלכד העולם הערבי לא סביב דת, גם לא סביב עמדה מסוימת כלפי בריטניה או ארצות הברית, אלא סביב התנגדות לציונות, וליתר דיוק התנגדות לישראל. שנאת היהודים הייתה למכנה המשותף החשוב ביותר של העולם הערבי. המדיניות הבריטית בארץ־ישראל, ולא מדיניות הנפט של מעצמה זו, היא שחרצה את דינם של יחסי בריטניה והערבים לשבט העוינות או לחסד הידידות, ממש כפי שהיום עיקר הביקורת הערבית כלפי ארצות הברית נוגעת לתמיכתה בישראל. ה״שד״ הישראלי משמש גם לצרכים פוליטיים פנימיים: כשהדברים מתנהלים שלא כשורה, האשמה מוטלת לא על השלטונות אלא על האויב הכול־יכול כביכול.

עם זאת – וזו כבר התובנה החמישית – ההיסטוריה של האחים מלמדת שהאנטישמיות המהפכנית אינה רק עוד אחד ממאפייניו של הג׳יהאדיזם המודרני; היא הליבה שלו. בפעולותיהם המוקדמות של האחים, האנטישמיות ניכרה בעיקר כמבנה חשיבה ובהשקפת עולם. באותם ימים ראשונים היו הציונים עדיין רק פריט אחד ברשימה ארוכה של אויבים, שכל אחד מהם, כמידת הצורך, היה עשוי להיחשב אשם בכפירתם של מאמינים לשעבר וכהשפלת המוסלמים: הקומוניסטים, המערב, המיסיונרים הנוצרים, ההדוניסטים, הציונים וחברת ״תעלת סואץ״. המאפיין החשוב ביותר של צורת החשיבה הזו הוא הזעם כלפי כל מה ששונה – זעם שתועל דרך קבע לנקיטת פעולה נגד ה״אחר״. במקום לקבל ולהעריך הבדלים – וההכרה כשוויון שבין נשים לגברים הייתה תמיד נקודת ההתחלה של קבלה זו – האוטופיה האיסלאמיסטית ביקשה, ומבקשת גם היום, לדכא הבדלים, וכך לחסל את האינדיבידואליות ולהכפיף כל אחד ואחד לכוחות המאגרים של השבט ושל הדת.

השלב השני החל עם חבירתם של האחים למופתי בפרעות 1936 בארץ־ישראל. מעתה נתפסו היהודים כאויב העיקרי. לצורך כך חוברו יחדיו פסוקים מהקוראן בדבר נחיתותם של היהודים, שמועות זוועה מתחומי המנדט הבריטי, יסודות מן האנטישמיות האירופי וצורות מאבק מיובאות מגרמניה הנאצית, כגון החרמת היהודים.

בשנת 1945 אנחנו נכנסים לשלב שלישי, שבו האנטישמיות האלימה מולידה תאוריית קשר בינלאומית. האנטי־אמריקניות של חסן אל־בנא נבעה מתמיכתה של ארצות הברית בציונות, תמיכה שהוא מצא לה סיבה אחת בלבד: ״הזהב היהודי״, ״ההשפעה הציונית״ ומערכות החינוך ודעת הקהל ״הנשלטות בידי הציונות״. גם מעורבותו של האו״ם בארץ־ישראל הייתה בעיניו לא יותר מ״הצהרה חדשה של מסע הצלב הציוני נגד העמים הערביים והמוסלמיים״. תאוריית הקשר הבינלאומי הזאת, שרגע לאחר שתאי הגזים חדלו לפעול כבר ידעה להציג את היהודים כשליטי העולם, מסמנת את שיאה של ההתקרבות האידאולוגית בין האחים המוסלמים לנאציזם. כתוצאה מכך, ההזיה הנאצית, שנגדעה בגרמניה לאחר 8 במאי 1945, מצאה לה ארץ מקלט פורייה בעולם הערבי – מקום שם מנו עתה האחים המוסלמים מיליון איש.

רק שני

האיסלאמיזם המצרי מנאצר ועד היום

האם אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים שמת בשנת 1974, שב להלך בינינו? לפי כמה מאמרים שהופיעו בעיתונים מובילים במצרים, נראה שכן. ״אשר לתרמית השואה, מחקרים צרפתיים רבים הראו שהשואה אינה אלא זיוף, שקר והונאה״, הצהירה למשל בעלת הטור הקהירית פטמה עבראללה מחמור ב־29 באפריל 2002, והמשיכה: ״אולם אני אישית מתלוננת בפני היטלר, ואומרת לו ממעמקי לבי: ׳לו רק עשית זאת, אחי, לו רק קרה הדבר כאמת, היה העולם הפטור מעונשם ומעוונם משמיע אנחת רווחה״. משאלה נרגשת זו לחזות בהשמדתם הסופית של היהודים נדפסה בעיתון השני בתפוצתו במצרים, היומון הממסדי ׳אל־אח׳באר׳.

לצד המופתי, נראה שגם חסן אל־בנא שב אל מצרים של ימינו – הוא ותנועת מתנדבי הג׳יהאד שלו משנת 1948. בחודש מרס 2002 הודיעו האחים המוסלמים כי הקימו מחנות אימונים סודיים למחבלים מתאבדים מתנדבים. ההרשמה לתכנית נחלה הצלחה כבירה. כבר ביומיים הראשונים נאספו שמותיהם של 2,000 סטודנטים המוכנים למות כדי להרוג איתם ישראלים.

 חודש לאחר מכן הכריזה התנועה על ראשון ה״שהידים למען העניין הפלסטיני״ שיצא משורותיה, לאחר שהלה נהרג מירי חיילים ישראלים, וקראה על שמו בתי ספר. ״במצרים נטלו האיסלאמיסטים את המנהיגות האידאולוגית״, כפי שהיטיבו לנסח זאת ב׳פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג׳.

 שיבתן של שנות השלושים והארבעים אינה מובנת מאליה. נסיבות זמננו שונות לחלוטין מאלו של העשורים ההם. הג׳יהאדיזם המודרני צמח בהקשר של תמיכה בנאציזם, והנאציזם נחל כידוע תבוסה צבאית בשנת 1945. כיצד אירע שהאיסלאמיזם יצא מתבוסה זו בלי אפילו סריטה, ואף צמח והיה לכוח האידאולוגי המוביל במצרים של זמננו? כיצד מתיישב הדבר עם עובדות היסטוריות ידועות על מעשיהם של מנהיגי מצרים בעשורים שחלפו מאז? האם לא מחץ גמאל עבד אל־נאצר בהצלחה את הפונדמנטליסטים המוסלמים, והפך את מצרים משנות החמישים המאוחרות ואילך למופת האנטי־אימפריאליסטי של גוש המדינות הבלתי־מזדהות? האם לא זכה ממשיכו, אנואר א־סאדאת, בפרס נובל לשלום בזכות חוזה השלום שכרת עם ישראל? והאם האיש שירש אותו בשנת 1981, נשיא מצרים הנוכחי חוסני מובארכ, לא נודע בשערים בצעדים שנקט לריסון האיסלאמיזם? מצרים היא הכוח המשפיע ביותר בעולם הערבי, והמדינה שבה נולד הג׳יאהדיזם המודרני. מאז ועד היום הוסיפה להיות לה השפעה מכרעת על התפתחות האיסלאמיזם, ובכלל זה על הקמת אל־קאעידה.

הפרק שלפנינו עוקב אחר המטמורפוזה שחווה האיסלאמיזם המצרי מאז שנת 1948. המאורע המכריע בעשורים אלה התחולל בשנת 1967. ״הזינוק ההיסטורי של האיסלאמיזם החל במלחמה הערבית־ישראלית השלישית, מלחמת ששת הימים של 1967״, כותב בסאם טיבי, ומבטא בכך קונסנזוס בקרב חוקרי האיסלאמיזם.

 ואכן, תבוסתם של צבאות ערב בידי ישראל התבררה כקו פרשת המים בהשתרשותו של רעיון הג׳יהאד. כיצד קשורה המפלה הצבאית בעליית התמיכה באיסלאמיזם? מדוע דווקא אידאולוגיה זו, דווקא היא מכל האחרות, נבנתה מן התבוסה בפני המדינה היהודית? הבה נתחיל בגמאל עבד אל־נאצר ובכישלונו במלחמת ששת הימים.