Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאריגאל בן נון

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

דעתי האישית אלי פילו: אני מוכרח לציין שלא היה לי קל להעתיק את המאמר הזה….המון שיחות עם המחבר, גם לא עזרו להפיג את המועקה שלי…כיצד ייתכן שממשלת ישראל אשר הייתה זקוקה לכל נפש חיה….זלזלה בחיי אדם מסורים ונאמנים אשר עשו הכל למען אותה מדינה שהזניחה אותם…הקורא ישפוט….ואני תוהה מדוע לא התפתח שיח לא במדיה הקיימת ולא בעיתונות הכתובה או בכל מקום אחר אפשרי, שינסה לברר את הסוגייה הסבוכה הזו….אבותינו הקדושים בחולמם על ארץ ישראל….לא מדינה הזו התפללו

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סוף המאמר……

בעדות שרלי אביטבול:

כשנקלעה ״המסגרת״ למצב חירום יוסף רגב ואלכס גתמון לא היו מסוגלים לעזור לפקודיהם להסתתר וגם לא לברוח מן המדינה. כל חבר נאלץ לקחת את גורלו לידו ולהסתדר בכוחות עצמו. למרות כל ההכנות, לא היו תכניות ברורות במקרה של מעצרים, חקירות ועינויים. כששאלו בעבר פעילים מה לעשות במקרה של מעצר הם נענו: ״תהיו גברים״. הבטיחו לתת לפעילים דרכוני מילוט אך גם מפקדי הערים לא קיבלו אותם. השליחים עצמם נאלצו להיעלם מן השטח ונתנו לאירועים להתגלגל מבלי שתהיה להם היכולת להשפיע על מהלך הדברים או לעזור לפקודיהם לברוח בעוד מועד, […] כל הסיוט הזה היה נמנע לולא הדברים היו מתנהלים כסדרם, מבלי להתעלם מחברים ששירתו בנאמנות ובמסירות. יוסף רגב יכול היה לדאוג לי ולחברי ימים מספר לפני שהסתלק ממרוקו ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהזהיר אותנו. הרי האירועים הללו לא התגלגלו בפתאומיות והיה די זמן להתכונן כפי שנקבע לשעת חירום, אם בכלל היה תכנון כזה. בכל אופן אני כרכז ׳גונן׳ בקזבלנקה, לא ידעתי עליו ולא דנו אתי על מה שעושים בשעת חירום.

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים גרם להם עוול ושהופקרו מצד

מפקדי ״המסגרת״. חיים חמו, מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, מציין

במרירות:

ידענו שטביעת ״אגוז״ וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בךגוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו "הערת המחבר :  שיחה עם חיים חמו, נתניה, 20 ביולי 2000.

 

ההתמרמרות של הפעילים שנכלאו לא נבעה רק מן העובדה ששליחי ישראל הפקירו אותם לחסדי המשטרה ומן העינויים שסבלו בכלא, אלא גם מן היחס אחרי שחרורם מן הכלא, שכן איש לא יצר אתם קשר במרוקו או ביקש לשמוע על תלאותיהם ועל חקירותיהם, ואיש גם לא דאג להוציאם מן המדינה. רובם נאלצו לעשות זאת בכוחות עצמם. עם הזמן התפתחה בקרב העצורים התחושה שמדינת ישראל לא עשתה די לשיקומם לאחר עלייתם. בהגיעו לפריס אחרי מעצרו העלה ג׳ורג׳ אטיאס את טענותיו במכתב שמסר לראשי הסוכנות היהודית. הוא ציין בעיקר את חוסר הארגון ששרר במבצע חלוקת הכרוזים והדבקתם, את בריחת השליחים מבלי להשאיר הנחיות וגם לעתים התנהגות שלא הולמת שליח ישראלי, כמו בילויים במועדוני חשפניות ובקזינו של קניטרה.

הערת המחבר : שיחה עם ג׳ורג׳ אטיאס, פריס, 12 באפריל 2002. שיחה עם כרמלה זבין, תל־אביב, 2 באוגוסט 2002.

שמעון קורקוס, שאף הוא סבל עינויים, התרעם על הפקרתו עם חבריו מצד שליחי ישראל, וסיכם כך את תחושותיו: ״האכזבה הייתה גדולה. ההרגשה הייתה שכל המסירות והעבודה שהייתה קדושה בעיני, שביצעתי במשך ימים ולילות, אינן מוכרות ואינן נחשבות בארץ״.

הערת המחבר :עדות שמעון קורקוס, קנפו, מחתרת, עמי 397.

בתקופת מאסרו, הגיע אנדרה נידם למסקנה שמפקדיו הפקירו אותו ואת חבריו, וששליחי ״המסגרת״ היו מעוניינים במאסר הפעילים המקומיים שכן אמרו להם אחרי המעצרים הראשונים ״תישארו במקום אין מה לדאוג״. זו הייתה סיבת החלטתו לא לעלות לישראל אלא להתיישב בצרפת. אחרי שחרורו מן הכלא איש מנציגי ״המסגרת״ לא יצר עמו קשר. הוא עזב את מרוקו בדרכונו הצרפתי וביקר לראשונה בישראל רק בשנת.1992

הערת המחבר : שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

מאיר אלבז מעיד ששמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התקשר אליו איש מנציגי ״המסגרת״ כדי לשמוע מה קרה במבצע החלוקה או על מהלך הכליאה.

הערת המחבר : שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

 גם חיים רואש ושמעון מרציאנו מציינים שאיש משליחי ״המסגרת״ לא פנה אליהם אחרי שחרורם.

הערת המחבר : שיחה עם חיים רואש, קרית ים, 31 ביולי 2000. שיחת טלפון עם שמעון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000

אלי לוי מעיד שבהגיעו לפריס נתקל ביחס משפיל ומפלא. הטיפול של המוסדות היה כושל, שכן הבטיחו דברים שלא קוימו, וגם נהגו בחוסר יושר ציבורי. חברו דוד טולדנו מתרעם אף הוא שאיש לא עזר לו בקליטתו,

הערת המחבר : שיחה עם אלי לוי, פורייה, 3 ביולי 2000. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000.

עם זאת, אפשר להרגיש בקרב העצורים והבורחים שלא עלו לישראל והעדיפו להתיישב בצרפת, שלמרות תחושתם שהיו קורבן לטעויות או להתגרות מתוכננת, נשארו ממורמרים פחות כלפי ישראל מחבריהם שנעשו לישראלים. הם נטלו על עצמם את כל האחריות לגורלם. לטענת אחדים: ״כשהתגייסנו לפעילות המחתרתית הישראלית נטלנו על עצמנו סיכון מחושב.

זו הייתה החלטה אישית של כל אחד מאתנו. אף אחד לא הכריח אותנו להתגייס ושילמנו את המחיר של הרעיונות שהאמנו בהם״. עם זה ברור שהצעירים שהקדישו את השנים הבונות בחייהם לפעילות מחתרתית, וויתרו על לימודים ועל קידום מקצועי, מצאו את הקריירה האישית שלהם נפגמת בהשוואה לאחרים שניצלו את זמנם ללימודים ולהתמחות מקצועית, בתקופה שבה החברה המרוקנית העניקה להם אפשרויות קידום מועדפות.

אליעזר שושני נאלץ אף הוא להודות במוזרות המבצע ובחוסר התאמתו למציאות היהודית והמרוקנית:

לא קל היה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום־יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא, כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.

שושני סבור אפוא שבצדק המשטרה המרוקנית מצאה לנכון להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הבחורים היהודים חברי ״המסגרת״.

במציאות המרוקנית התברר שהכרוז במאבק פוליטי הוא נשק מסוכן. אך ככל שהדבר יראה פרדוקסלי, בעיני גתמון ובעיני רוב פעילי ״המסגרת״ לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. הם הצליחו לגרום מהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק שכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. התגובות העוינות בעיתונות המקומית יכלו רק לחזק תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, לא היה אפשר לבצע את הפינוי שלו ייחלו. בדיעבד התברר שביקור נאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת ״אגוז״ והמאסרים סיפקו פתרון לציפיותיה של ישראל, שכן נציגיה שאפו ״ליזום תקריות״, ותכננו ״אירוע דרמטי״ ״להחרפת המצב״. פינוי זה החל אף מוקדם יותר ממה ששיערו המצפים לו.

לצד אישיותו הדומיננטית של איסר הראל, תופסת דמותו של אלכס גתמון מקום חשוב בעיני שליחי ישראל ולא פחות בקרב מתנדבי ״המסגרת״ ומשתפי הפעולה אתה בהנהגת הקהילה.

הערת המחבר : להבנת השפעת גתמון על פיקודיו ב״מסגרת״, ראו גם את תיאור דמותו על ידי יהודית קציר, בתו של השליח פנחס קציר. גתמון מכונה בנובלה בשם אמיל טלמון, י׳ קציר, מגדלורים של יבשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. תל־אביב 1999

בתקופת כהונת גתמון נגרמו שני המחדלים החמורים שזעזעו את הקהילה והביאו לחיסול הרשת המחתרתית הישראלית, אך הדבר לא פגע בתדמית המפקד הנערץ, אף שהיה אחראי ישיר למחדלים. הסיבה לסלחנות זו קשורה לאישיותו הכריזמטית, כקצין צה״ל וגם ביחס האנושי החם שהקרין על פקודיו ועל הסובבים אותו, וכן מכוח נועזותו והעידוד שהפיח בלב כל מי שפעלו עמו בתקופות משבר. שמואל שגב שהכיר את גתמון בשנות השישים מתאר אותו ״כבעל אישיות מיוחדת במינה. גבה קומה, אופן דיבורו שקט ובוטח ועצם הופעתו מקרינה סמכות. הוא ניחן בכושר מנהיגות טבעי והיה חדור בתחושת שליחות שהלהיבה את כל הסובבים אותו.

 העיתונאי דב גולדשטיין שאף הוא נפגש עם גתמון באותן השנים מוסיף: ״הוא היה מנהיג מן הסוג שהנוהרים אחריו והנכונים לשים את נפשם בכפם כדי למלא בקפדנות את הוראותיו, פטורים מן השאלה מדוע. הוא הקרין סמכות. מרותו הייתה מקובלת על הכול, לא מפני שנתמנה על ידי מישהו מבחוץ לשמש כמפקדם אלא מפני שהיה חדור רוח גדולה של שליחות ומעולם לא תבע מזולתו מה שלא היה מוכן לבצע בעצמו.

השליח מנחם גלעד שפעל בתקופת ״מבצע יכין״ מציין שגתמון היה הראש והלב של ״המסגרת״ במרוקו: ״מעשינו היו פרי מחשבה צלולה, רצון עז ואישיות מקרינה של מפקד ויריד שכולנו הערצנו. הוא היה לנו עם רעייתו החביבה, משענת ברגעים קשים, שותף נאמן, יוזם ומדרבן״. הוא מוסיף שגתמון נטל על עצמו סיכונים שלא תואמים את כללי ההתנהגות המחתרתית, אך בזכות אישיותו רבת הכישרונות ידע להתגבר על הקשיים. גם שלמה יחזקאלי שישב באותם ימים בפריס ועסק בהכשרת שליחים נשבה בקסמו של גתמון. לדבריו הוא היה דמות מיוחדת של מפקד: ״והיה האיש הנכון במקום הנכון. צירוף לא רגיל של ניצול שואה וניצול, פשוטו כמשמעו, מהוצאה להורג בירייה […] ראשו יזם כל הזמן ללא לאות ודחף אדיר להישגים והאומץ האישי שלו, שהתבטא בביקורות אישיות שלו בכל מבצע חדש, משכו אחריו לא רק את פעילי הארגון והשליחים אלא השפיעו גם על אנשי ציבור יהודיים שאתם יצר קשרים הדוקים. הפתטיות האופיינית כל כך לאנשי אצ״ל ולח״י, לא הפריעה בתפקידו במרוקו, שכן היא התאימה לאווירה שכולה מלאת התלהבות ומסירות משיחית״.רוג׳ה ביטון עבד בסביבתו במרוקו אך הכיר אותו בעיקר במשך חמש־עשרה שנות עבודה משותפת במינמטל בתל־אביב. הוא מדגיש שגתמון היה אדם יוצא מגדר הרגיל, אדם טוב שאוהב את הזולת. עם זאת הוא מציין את הצד התאטרלי באופיו, אדם ספונטני שפועל מן הלב ולא מן ההיגיון. הוא מוסיף גם דוגמאות רבות לכך שהיה איש מנהל גרוע שמומחיותו בעיקר ביצירת קשרים וביחסי ציבור.

אולם, שליחים אחדים שפעלו תחת פיקודו אינם מכחישים את הרפתקנותו ואת אופיו השתלטני שלא תמיד אפשר להם להסתייג מהחלטותיו. השליחה כרמלה זבין שהדריכה אותו בתחום האלחוט והייתה בקשר עמו אחרי שובו לישראל מציינת בעיקר תכונות שליליות באישיותו. היא מתארת אותו כאדם יהיר ולא הגון שאת עיקר מרצו כילה בעשיית רושם על הסובבים אותו, וזאת עשה בהצלחה רבה. לדבריה, היה גם חנפן וגם התנהג כפאודל כלפי פקודיו והעובדים הכפופים לו. הביקורת הקשה ביותר שהושמעה כלפי גתמון באה מפיו של אדגר גדז' מפקד שלוחת גסטון, שהגדירו כשחצן ומגלומן שהתנהג בצורה משפילה כלפי היהודים וחיפש לעורר פניקה בקרבם כדי לגרום ליציאתם ממרוקו. יחסים עכורים אלה עם גתמון היו מנוגדים להרמוניה ששררה בעבר עם השליחים שקדמו לבואו.

לאחר המפולת לא יכלו קברניטי ישראל אלא להפיק ממנה תועלת ולהעניק לה משמעות אידאולוגית. משה שרת ראה במפולת זו פרק במרטירולוגיה היהודית; איסר הראל ראה במאסרים ובסבלם של המתנדבים אירועים ״המצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו הנני מקווה לפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו. ההיסטוריון ירון צור המשקיף על יהדות מרוקו כעל חוליה במכלול של אירועים המתנהלים לפי חוקיות היסטורית יהודית אוניברסלית, רואה בטבועי ״אגוז״ ״קדושים במאבק למען הציונות והעלייה״, אל אלה מצטרף רפי ואקנין, להערכתו ״נרקמו סיפורי גבורה נוספים סביב העצורים והמעונים האחרים שנשארו בחיים״.

בשעת כתיבת מחקר זה נראה שסיפורי הגבורה נפוצו סביב דמות גתמון, הצבר תכול העיניים, ופחות סביב דמותו הטרגית של ואקנין שנשאר באלמוניות יחסית. צור מרחיק לכת ומוסיף: ״כדרכם של אפוסים מעין אלה הם לא נשארו בחוג המצומצם של פעילי ״המסגרת״ אלא חדרו לתרבות הקולקטיבית של הציבור היהודי המרוקני, הגם שחדירה זו טעונה עדיין מחקר״.

מעדויות עצורי ״המסגרת״ ופעיליה מצטיירת תמונה הפוכה. זמן רב הם הדחיקו והשכיחו מזיכרונם האישי והקולקטיבי את פרשת התגייסותם למחתרת הישראלית, בעיקר בגלל טרדות היום־יום ובעיות הקליטה וההתערות בחברה הישראלית החדשה שלא הקלה על קליטתם בקרבה. כשניסו לשחזר אחרי שנים את חלקם בהתארגנות מחתרת זו, יחסם אליה הפך לתערובת של גאווה במניעיהם האידאולוגיים ובהקרבתם הבלתי מסויגת למען אידאל ציוני שהלהיב את דמיונם לצד תחושת הכנעה והשלמה מהולות במרירות על סיומה הבלתי מוצלח של הרפתקתם ובעיקר על שהקרבתם לא זכתה להילה האופפת פעילי מחתרת.

סוף המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר