עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

טנגייר

עיר נמל על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בקצהו המערבי של מיצר גיברלטר. העיר שוכנת לחופו של מפרץ קטן, שבקצהו נבנה נמלה המודרני והמשוכלל. לטנג׳יר מעמד של נמל חופשי. עיקר פרנסתה על מסחר, מלאכה, תיירות ודיג. מצויים בה מפעלי תעשייה מעטים, רובם קטנים, העוסקים בייצור מוצרי עור, מוצרי עץ, מזונות ומוצרי טבק. דרך נמלה עובר חלק מסחר החוץ של צפון מרוקו. העיר מחוברת במסילת ברזל ובכבישים חדישים אל שאר הערים הגדולות בצפונה ובמערבה של המדינה. היא משמשת מרכז חשוב לשירותי ספנות לאורך חופיה של מרוקו ובינה לבין חופי גיברלטר ודרום ספרד. ב״קסבה״, החלק העתיק שלה, סימטאות צרות ושווקים בנוסח מזרחי, ובעבר היתה מוקפת חומה. לידה התפתחו רבעים מודרניים יפים הבנויים בנוסח אירופי. במשך עשרות שנים, עד סוף 1956, היתה אזור בינלאומי חופשי ורבה היתה חשיבותה כמרכז מסחר ובנקאות. היא שימשה בסיס עיקרי לעסקי הברחה גדולים במערב אירופה ובאזור הים התיכון והגיעה לשיא שגשוגה סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר שסופחה למרוקו העצמאית ובוטל מעמדה הבינלאומי, חלה ירידה גדולה בהיקף סחרה, במספר תושביה ובחשיבותה. יותר ממחצית האירופים והיהודים, וכן כמה אלפי מוסלמים, עזבוה.

טנג׳יר היתה עיר פונית עתיקה. בימי השלטון הרומי נקראה בשם טינגיס (TINGIS) והיתה אחת מן החשובות בערי צפון אפריקה ובירת מחוז. ב-709 נכבשה בידי המצביא המוסלמי מוסא אבן נציר, וממנה יצא חיל המשלוח שכבש את ספרד ב-711. אף בתקופת השלטון הערבי היתה תחילה העיר הראשית של פרובינציה גדולה ועיר נמל משגשגת. ב-949 סופחה אל ממלכת האומיים הספרדית ונשארה בידיהם עד תחילת המאה ה-11. לאחר מכן שלטו עליה השושלות שמלכו על מרוקו כולה. ב-1077 כבשו אותה המוראבטון, ב-1147 — המווחדון, ומ-1274 היתה בידי המרינים. ב-1471 תפסה פורטוגל את טנג׳יר יחד עם יישובים אחרים לאורך החוף האטלנטי של מרוקו. ב-1580 עברה לידי ספרד, וב־1643 חזרה לידי פורטוגל. שלטון הפורטוגלים והספרדים, שנמשך כ-200 שנה, הביא ברכה רבה לעיר.

טנג׳יר התפתחה למרכז המסחרי העיקרי של המגרב. היא הכילה אוכלוסייה אירופית משגשגת ובנייני פאר הוקמו בה. ב-1692 עברה לידי הכתר האנגלי, כחלק מהנדוניה שהביאה קתרינה מבראגאנצה לצ׳ארלס ה־2. בגבור לחץ השבטים הברבריים והסולטאן העלווי מולאי אסמאעיל, פינו האנגלים את העיר (1684) והיא סופחה לממלכה השריפית, והיתה כפופה לפאשא הממונה על ידי הסולטאן.

עם הקמת נציגויותיהן הדיפלומטיות של המעצמות האירופיות בטנג׳יר במאה ה-19, הפכה העיר למעשה לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. נחתמו כמה הסכמים להגנת האירופים והילידים שבשירותם. מעמדה המיוחד הוכר באמנות בינלאומיות בשעת הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בתחילת המאה ה-20.

ב-1923 חתמו בריטניה וצרפת על ״חוקת טנג׳יר״, שאליה הצטרפו לאחר מכן עוד מדינות אירופיות. ההסדר חל על אזור שהשתרע על 373 קמ׳׳ר, ולפיו הוכרה ריבונות מרוקו על טנג׳יר, אולם העיר הועמדה תחת משטר ניטרלי, והיו בה פירוז וחופש הסחר והמטבע.

חולשת מעמדן של בריטניה וצרפת עקב מפלת צרפת במלחמת העולם השנייה נוצלה על ידי ספרד להכנסת כוחותיה לטנג׳יר ב-1940 ולמיזוגה עם מרוקו הספרדית. אולם לאחר המלחמה הוקם בה מחדש המשטר ששרר בה בין שתי המלחמות. ספרד הוציאה את כוחותיה מטנג׳יר והוצאה ממינהל העיר. באותה תקופה הגיע שגשוגה הכלכלי לשיאו. התנועה הלאומית המרוקנית דרשה לשחרר את טנג׳יר משלטון הזרים, ועקב כך פרצו ב- 1952 מהומות. בעקבות הסכמי מרוקו עם צרפת וספרד ב-1956 בדבר הענקת עצמאות למרוקו בוטל המשטר המיוחד שלה.

היישוב היהודי בה הוא עתיק. שכונתה הצפונית קרויה ואד-אל-יהוד (״גיא היהודים״), והיא קיימת מתקופת הכיבוש הערבי (ראשית המאה ה-8). עדות ספרותית ראשונה ליישוב היהודי בה מצויה בספר ״סדר הקבלה״ לר׳ אברהם אבן דאוד. יהודיה הושמדו בטבח שערכו בהם המווחדון במאה ה-12. הקהילה נתחדשה, כנראה, באמצע המאה ה-16. אנו למדים על כך מ״מגילת פורים״ המיוחדת של יהודיה, שנקראת מדי שנה ביום ב׳ באלול, על נס הצלתם ומפלתו של סבסטיאן מלך פורטוגל ב-1578 (״מגילת-פורים״ נוספת של יהודיה נקראת בכ״א באב, לזכר נס הצלת שכונתם מהפגזה ימית ב-1844).

מאז המשיכה הקהילה בקיומה, ובמהלך חילופי השלטון המרובים שחלו בה בין 1580 ל- 1684 סבלה רבות, ומצבה הלך והורע מבחינה חומרית ורוחנית. גם רב מקומי לא היה בה, והיא עמדה תחת הנהגת רבני תטואן. במחצית השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה הכלכלית של העיר, השתפר בהדרגה מצב יהודיה. עם זה, בשנים 1790-92 עבר עליהם גל של רדיפות מטעם הסולטאן מולאי יזיד. באותה תקופה יצאה הקהילה מתחת חסותה של תטואן, והיה בכוחה לנהל את ענייניה בעצמה. הרבנים ממשפחת טולדנו שימשו בה בהוראה ובדיינות החל מ-1806, ושמואל בן סומבאל, שהיה יועץ המלך, שימש ראש הקהילה. בתקצ״ד (1834) אירע בה מעשה קידוש השם הידוע של הנערה סול חתואל, שנודעה לימים בכינוי ״לאלה סוליקה״. המעשה שימש מקור השראה למחזות ושירים רבים, שנכתבו על אודותיו.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצמה הקהילה מאוד, וזמן מועט אף היתה באת כוחה של היהדות המרוקנית כולה. ב-1864 נפתח בה בית ספר אליאנס.

בטנג׳יר היו מוסדות יהודיים רבים ומעניינים וכמה מהם נשארו עד היום: בית הכנסת המפואר אבודיהם, בית החולים; בית העלמין וחדר הטהרה שלידו, בתי יוקרה שבהם גרו ראשי הקהילה ושועיה. עדיין מתפללים בבית הכנסת הישן שבח׳ודריה. רבים מיהודי העיר עברו לספרד. קהילה גדולה של יוצאי העיר נמצאת בטורונטו שבקנדה. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 6,246 יהודים, ומתוכם עלו 944 נפש במבצע יכין. כיום חיים בטנג׳יר כמה עשרות יהודים בלבד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר