מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  מבצע יכין תמונה

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות ערב לארץ מוצאם.

עמוד 49 " מבצע יכין " 

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים.

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט.

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת /בת בבית הכנסת " מגן דוד ".

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר