הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאורהדימים

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר היו ערים בפרס, בתימן ובאפריקה הצפונית שבהן לא יכלו יהודים עד למאה הי״ט להיכנס לרחובות מסוימים. מתגוררים היו בשכונות נפרדות שבהן היו נכלאים עם שקיעת החמה, מנהג שבתימן עמד בתקפו עד 1950. בערים מסוימות היתה הכניסה אסורה עליהם מכל־וכל, לפי שנוכחותם עלולה היתה לטמא את קדושת המקום, מאותו טעם שאין לא־מוסלמי רשאי להיכנס כיום למכה או למדינה. חמורות הרבה יותר היו לפעמים ההגבלות על נוצרים מחוץ־לארץ.

 בצפון־אפריקה הורשו לגור רק בכמה ערי־חוף, ושם היו מכונסים בפנדק (פונדק) תחת חסותו של קונסול. אי־אפשר היה להם להיכנס לפנים־הארץ בלי שיצטיידו ברשיונות מיוחדים או שיתחפשו ליהודים. מחמת טומאתם אסור היה להם לשבת בחלקה המוסלמי של עיר, ולפיכך הוצרכו ללון ברובע היהודי. משך כל המאה הי״ט היו אירופים שמטעמי בטחון והפלייה מצאו מחסה אצל יהודים, ולכן הניחו אחריהם תיאורים מלאים ומפורטים על קיומם העלוב של הללו.

למראה הסבל והעושק התעוררו, למרות המשפטים־הקדומים של אותה תקופה, רגשות של חמלה וחלחלה בקרב המיסיונרים, שסבורים היו כי תלאות שכאלו אולי תעוררנה את היהודים להתנצר ולזכות על־ידי כך בכל אותן זכויות שנתלוו לחסותה של מעצמה זרה. בכמה אזורים(למשל: בלב טריפוליטאניה, בהרי־האטלס ובתימן) היו היהודים לעתים קרובות רכושו של אדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. רק ההשלמה עם עבדות זו היתה ערובה לקיומם, שכן בעל־האחוזה המוסלמי ניצל את יהודיו אך גם הגן עליהם כדרך שמגן היה על רכושו, אהליו וצאנו.

לבוש הדימי ומראהו בציבור(חוקי הע׳יאר)

אף שהרבה מן התקנות שנגעו לד׳ימים ניטלו מחוקי יוסטיניאנוס (שנת 534) בנוגע ליהודים ולכופרים בממלכת ביזנץ, דומה כי השוני בלבוש היה מחידושיהם של הערבים. מתחילת הכיבוש היה הערבי חדור הכרה שהוא שייך לגזעו העליון של הנביא; הוא התנשא על שאר העמים, וסירב לשתף את המתאסלם יליד־הארץ בזכויות־היתר שלו. אולם תחת שלטון בית עבאס השתרש האסלאם בארצות הכבושות! אז פחתה ההפלייה הגזעית בין ערבים ללא־ערבים, אף שבתוך כך החריפה ההפלייה הדתית.

כך אפוא הוצאו חוקים רבים בנוגע לבגדי הד׳ימים (צבע, צורה, אורך), צורות צניפיהם, מנעליהם ואוכפיהם כמו גם לבוש נשיהם, ילדיהם ומשרתיהם.* לפעמים היו תקנות שקבעו אפילו את אורך שערם.**

הערת המחבר : [1] ע׳יאָר הוא המונח המוסלמי למכלול הרכיבים של הופעת הד׳ימי בציבור (לבוש וסימנים אחרים), שעל־פיהם ניתן להבחין בקלות בינו לבין המוסלמים. חוקי הע׳יאר מיוחסים לח׳ליף עומר הראשון (644-634) כעוד הרבה חוקי־יסוד אחרים הנוגעים לדימה. אין כל ספק שייחוסם של חוקי הד׳ימה באופן כללי, וחוקי הע׳יאר בפרט, לעומר נועד לתת לחוקים אלה מעמד יוקרתי במיוחד. בענין זה כותב אבן_קאים אל־ג׳אוזנה את הדברים הבאים:

״באשר לע׳יאר הרי שהם (הד׳ימים) לא היו חייבים בו בתקופת הנביא … עומר היה זה שכתב לפרובינציות השונות שהדימים יחויבו לקצץ את בלוריתם מלפנים ולא ילבשו מלבושים כשל המוסלמים למען אפשר יהיה להבדיל בינם לבין המוסלמים …" אבן־קאים אל־ג׳אודה, כרך א, עמי 236 ואילך.

הערת המחבר : *« אחד מחוקי הע׳יאר חייב את הד׳ימים לקצץ את בלוריתם מעל מצחם(בערבית: גֵ'ז אנ־נואצי). אפשר שאין פה אלא מעין ציון מוסלמי למציאות שנתקלו בה אצל היהודים הנוהגים לקצר אח השער במקום שהם מניחים תפילין של ראש.

לעתים קרובות הפרו הד׳ימים את התקנות המשפילות האלו, ונענשו כדין. תקופות המלחמה בין האסלאם לנצרות בימי־הביניים יצרו אקלים הולם לפרעות בד׳ימים ולהחמרתם של חוקי־ההפלייה, הנוצרים הם שהואשמו בעיקר בקשירת קשר עם האויב, ובגלל מספרם, מסעי־הצלב, סמיכותה של ביזנץ, הכיבוש הספרדי המחודש והרדיפות נגד המוסלמים שתחת שלטון נוצרי, נעשו גם קרבנות עיקריים לקנאות הדתית.

רבים המקורות המעידים כי משך כל המאה ה־19 עדיין היו הד׳ימיס כפופים לתקנות שונות בנוגע ללבושם. עד 1875 היו יהודי תוניסיה חייבים ללבוש בורנוס כחול או שחור ולנעול נעליים שחורות: גם כיפותיהם היו חייבות להיות שחורות. סמוך לסוף המאה ציין אחד הנוסעים את כיסויי־הראש המיוחדים ליהודי תוניסיה.

 בטריפולי שבלוב היו היהודים חייבים לשאת סימן תג כחול להבדילם. כמעט בכל מארוקו, להוציא כמה מערי־החוף, היו היהודים באותה תקופה חייבים להלך יחפים בצאתם מן המלאח שלהם.

נ. סלושץ סיפר כי בזינאגה שבסאהארה האלג׳ירית לא הרשו הערבים ליהודים ב־1912 לנעול נעליים ולא לרכוב על בהמה. במזאב (אלג׳יריה הדרומית) שלפני הכיבוש הצרפתי היו היהודים משלמים ג׳זיה ומתגוררים בשכונתם, שממנה לא יצאו אלא לבושי־שחורים ואסור היה להם לעזוב את הארץ. אותם תנאים חלו גם על יהודי תפילאלת והרי־האטלס.

 בירושלים ציין עלי ביי את המלבושים הכהים שהיו חובה על היהודים והנוצרים. סמוך לשנת 1880 ציין ד״ר לורטה כי בצפת חבשו היהודים צניפים שחורים לראשיהם, אף שב־1856 ביטל השלטון העות׳מאני את ההפלייה הדתית והצהיר על שוויונם של כל נתיניו. בבוכארה ציין המיסיונר האנגליקאני וולף, שסייר בבוכארה בשנים 1831-34, בנוסף להגבלות הרגילות באשר לבתי־הכנסת גם את חובתם של היהודים לשאת תג מיוחד להפלותם. בחמדאן גזרו חכמי־הדת השיעיים ב־1892 על היהודים לשאת טלאי אדום ובולט בחלק העליון של לבושם: וב־1902 חזרו וגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים.

 באותה תקופה היו קנאי־דת חשוכים בשיראז, תופסים יהודים ברחובות, מגלחים את זקניהם, גוזזים את שערות ראשם ומחייבים אותם לשאת את התג. בטהראן הוציאו חכמי־הדת במאי 1897 פתוואה שחייבה את היהודים לענוד את התג ולגוז את שערם למען ייבדלו מן המאמינים, ורק תחת לחץ חזק מצד הבריטים הוציא השאה צו שאסר על מימושה (תעודה 86). בתימן תיאר י. צמח את לבושם המיוחד של היהודים שנועד לשים אותם ללעג (תעודה 91): ב־1947 ציינה צרפתיה אחת שהתגוררה בצנעא:

הנשים לא עטו צעיפים, אך הגברים היו כפופים לתקנה חמורה שחייבה אותם ללבוש כתונת של כותן לבן מפוספס פסים שחורים. אסור היה להם להיות בעלי סוסים, ובדרך־כלל התעמרו בהם הערבים. ראיתי איש בן אחד השבטים שחמורו לא הועמס כהלכה ושמט את אוכפו: הוא תפס ביהודי הקרוב ביותר ואילצו להרימו ולהשיבו למקומו.

עמדנו על הקווים הכלליים של משטר־דיכוי, שקיבל תוקף מכוח הבוז ומצא את צידוקו מכוח העקרון של אי־השוויון בין המוסלמים לד׳ימים. על גבי מתכונת זו של חיי־יומיום נוספו במרוצת הדורות פורענויות הרבה כגון מלחמות, פלישות, מימשלי־עריצות, תקופות של רעב, מגיפות, וגלים של קנאות דתית. פגעים אלה עשו שמות באוכלוסיה כולה, אך במיוחד בד׳ימים.

 הואיל ותמיד נתונים היו לשנאה ובוז מחמת סימנים בולטים של הפלייה, נכחדו והלכו בהדרגה משך תקופות של שחיטות, המרות־דת כפויות, והגליות. לעתים היו מעוררים עליהם קנאה בגלל ההצלחה שזכו לה בעמלם או בכשרונם: משדוכאו והודרו מכל נכסיהם, גולים היו לעתים קרובות ממקומם ומפנים מקומם לזולתם.

המקרים המרובים של קהילות ד׳ימיות שנעלמו, שפרטים עליהן נשתמרו באקראי, מעוררים אותנו להרהר בגורלן של כל אלו שנכחדו בלי הותיר שריד ופליט. חורבנם של הד׳ימים לא בא בעקבות מלחמות, שהיו חזיון שכיח, אלא מכוח העובדה שהואיל ולא היו מוסלמים — ולפיכך גם לא חמושים — שרויים היו במצב מתמיד של אי־בטחון וסובלנות שופעת־בוז.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר