ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכתר דוד חסין תהלה לדוד

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

מלבד השירים על טהרת הארמית משמשת לשון זו גם בשאר שיריו של רדבא״ח — הרבה מהם תוך שיבוצי משפטים ולשונות מן.המקורות הארמיים, אך נמצא גם לא מעט ארמית, כשהיא כלולה ובלולה בתוך המשפטים העבריים ״— כד שבמקומות שונים משמשות העברית והארמית כאחת ובתוך רצף, כאילו מדובר בשפה אחת שלמה. ובעניין זה בולטים הניבים וצירופי הלשון הארמיים המשובצים בתוך הרצף העברי. עיקר כוחם של ביטויים אלה.הוא במטען האסוציאטיבי המתלווה להם ומקנה להם משמעות מעבר לפירושם המילולי. כך נעשה השימוש בארמית סממן סגנוני התורם תרומה לשיר בעצם השימוש בו.

כדוגמה ישמש לנו הביטוי שעניינו ברכה—״בני חיי ומזוני״, וזו ברכה הכוללת בעצם מה שאדם צריך לו, ומה שמעבר לזה יתר הוא. ועל דבר זה נאמד בגמרא (מועד קטן כח ע״א): ״חיי.בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא״. לאמור: שלושת אלה ,עניין של מזל הם, לפיכך נהגו לברך בהם חתן וכלה. ולברך את מי שראוי לברכה, כי יזכו בהם, כי יתמזל המזל, ויהד למבורך אותם שלושה דברים שעליהם האדם עומד. בתרגום הדברים לעברית נשמטת אותה משמעות־הלוואי והדברים באים לעצמם ולא עוד. בשימוש הניב הארמי מביא המשורר לשיר מלוא המטען ,המתלווה לביטוי במקורות. בשיר לחג השבועות, המדבר בשבחה של תורה, מבקש המשורר ״קדוש תנה חיי ובני ומזוני לעוסקים בה יומם ולילה״. הנה אותם דברים התלויים .במזל מבקש המשורר להעניק ללומדי התורה. ללא הזיקח למקור הארמי לפנינו ברכה יפה — עם השימוש בארמית והאסוציאציה למקור יש כאן הרבה מעבר לזה. הברכה מצויה גם בשיר קודם, שהוא תחינה לעצירת מטר, ובו מבקש המשורר חיים ומזונות ממש בשנה של בצורת:

הב לָן חיי  הב לן מזוני  בצדקת נגלית אליו בסנה.

יש שמטבע הלשון הארמי גורר את המשורר לכתוב מחרוזת שלמה בארמית, וכך מתקבלת בשיר עברי מחרוזת ארמית. אף כאן במטבע הלשון הארמי יש צורך סגנוני,  שכן זו לשון הדברים במקורם. והשימוש בלשון המקור מביא עמו את ההקשרים ואת זכרי הלשון הקשורים בו. וכל זה מקבל כאילו משנה־תוקף, כשהמשורר קובע אותו במסגרת, שהיא כולה ארמית. דוגמה לעניין זה נציג מן השיר ׳שיר חדש אנובב, שנכתב לכבוד ,אברהם בן יהודה אבודרהם. לאחר הרבה דברי שבח מופלגים לחתן היקר בחמש מחרוזות עבריות, מוסיף המשודר ומשבחו במחרוזת חמישית בלשון הארמית.

דחזי בך השתא                              יימא לך מזרעא דיוסף אתיתא

די ביה עינא בישתא                        לא שלטא לא אחדא

ותרגומו: כל הרואה אותך (שרואה) עתה יאמר עליך כי מזרעו של יוסף באת, אשד בו עין־הרע אינה שולטת ואינה תופסת (אוחזת). המקור לעניין זה הוא בדברי רבי יוחנן, שהכריז כי אין הוא חושש מעין!הרע: ״אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא…״ (ברכות כ ע״א). דברים אלה של רבי יוחנן העביר המשורר אל החתן. וכיוון שזכה החתן לשבחים הרבה וכיוון שחתן עלול להיפגע מעין־הרע, קורא עליו המשורר שמו של יוסף, שעין־הרע אינה פוגעת בו. ולשון דבריו של רבי יוחנן במקורם בשינוי מגוף ראשון לגוף שני ובקביעת מסגרת הלשון המקורית לכל המחרוזת מקבלים הדברים משנה־תוקף, מעין תפילה או לחש להרחיק עין הרע.

דוגמה נוספת של מחרוזת ארמית ברצף העברי נמצא בפיוט מסוג התוכחה ׳אדם ילוד אשה׳», בין השירים הראשונים שבקובץ.

הוי קבל וקיים שיף  נפק ועייל

פתח פומך קרי יממא לליל

קל כרוז קרי ואמר בחיל

שיננא האי עלמא דמי לבי הִלולא

הטור הרביעי במחרוזת הוא שיבוץ ברור מתוך עירובין נד ע״א: ״האי עלמא כהלולי דמיא״, ובגרסת עין-יעקב: ״כבי הלולא״. והשיבוץ קבע לו מסגרת, מחרוזת שהיא כולה ארמית בתוך השיר העברי. ככלל נוכל לומר, שהמרכיב הארמי בלשונו של רבי דוד הוא יסוד בולט, והוא כולל שיבוצים ממקורות ארמיים שונים: תרגומים מן התלמוד ובעיקר מן הזוהר. יש שהמשורר מעמיד מסגרת ארמית לשיבוץ והוא משלב אותו בתוך מחרוזת שהיא כולה ארמית. פה ושם נמצא גם שימוש במלים ארמיות בודדות בתור משפט עברי, כגון בשירי­

לאל חי אשיחה                       נישמע בעגלא

קול ששון וקול שמחה             קול חתן וקול כלה

המלה הארמית ״בעגלא״, השכיחה כל־ כך בזכות הקדיש, באה כאן בתוך הקשר שכולו עברי, ולא דווקא תוך שיבוץ.

עתה משהעלינו דרכו של רבי דוד בשילוב הארמית בתוך השיר העברי, עלינו לבסס דברינו בדוגמאות נוספות, ודוגמאות כאלה אינן חסרות. כבר בשיר הפתיחה בשער הראשון בקובץ ״אחוה דעי״ נמצא את החרוזים האלה:

ויקר רוח איש תבונה               אשר  בו רוח נשברה

יכניע לבא ועינא                     תרי סרסורי עברה

״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ (במדבר טו, לט) — אזהרה זו זוכה לנימוק בת״י שם: ״עינא ולבא תרין סרסורין דחטאה״. וכך הוא הלשון בירושלמי ברכות פ״א ה״ה ובתרגומו של רש״י (במדבר, שם): ״הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות״. באופן אחר במקצת באים הדברים בזוהר: ״עיינין אינון תרי סרסורי דלבא…״ (זוהר שמות, קטז). וכל הרעיונות הללו עולים עם השימוש בלשון המקור הארמית, והמשורר משתמש בעברית ובארמית ברצף אחד. הנשוא במשפט ״יכניע״ בעברית וממנו הוא עובר אל המושא בארמית ״לבא ועינא״, והדברים משולבים, כמובן, בדרישות הצורה של השיר. לאמור: החריזה בין הארמית לעברית נשמרת על־פי המתכונת הקבועה בשיר. בשיר אחר בפתח הקובץ קורא המשורר:

מאן בעי חיי              סמא דכולא

שומע יהיה               תוכחת מגֻולה

הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר