ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד.

לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.

לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.

 על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.

רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.

מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:

ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.

בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם.

הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".

התגובות באנטוליה וביוון

רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.

תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:

ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו.

היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר