ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

השכבה העשירה, האליטיסטית, שממנה יצאו רוב בני התורה, היתה גם השכבה הראשונה שנפתחה לתהליכי המודרניזציה, לתרבות צרפת ולפעילות ״אליאנס״. מדברי הרב יוסף משאש עולה חשש שקיימת סכנה להמשכיותו של עולם לומדי התורה: וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח כשער.

לפיכך אמר הרב יוסף משאש שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את ״עולם התורה״ של יהודי מרוקו: ואך האל המושיע, גמלנו כרוב חסדיו, וזיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגדול רוסייא, מר ניהו רבה, דכיילי ליה בקבה רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה…

הרב הלפרין השתקע במקנאס. הוא הקים בה רשת חינוך יהודי חדשה על פי דגם ושיטות לימוד אותן רכש בישיבת וולוז׳ין. הוא יסד במקנאס את ישיבת ״בית אל״, שהיתה הישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מאוחר יותר איחד הרב הלפרין את ״בית אל״ עם ישיבת ״עץ חיים״ המקומית, שנבנתה על פי נורמות לימוד התורה והארגון של ״בית אל״. לימוד התורה בישיבת ״בית אל״ התנהל בשיטה שונה וזרה לחלוטין לזו שהיתה מקובלת על רבני המקום.

כמו כן הקים הרב הלפרין מערך ארגוני וכספי פורמלי שתמך בישיבה, וזאת בניגוד לאווירה הבלתי פורמלית והבלתי מחייבת שהיתה מקובלת עד אז בניהול תלמודי תורה ובחינוך בכלל. בישיבות שהקים ניהל הרב הלפרין תמהיל של לימודי קודש ולימודי חול. ההורים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבה שאין בה לימודי חול, כיוון שאלה שימשו כאחד האמצעים להשגת פרנסה נאותה במרוקו הקולוניאלית.

בחינת פעילותו החינוכית של הרב הלפרין במרוקו לעומת מה שהתרחש בליטא במהלך המאה ה־19 תצביע על נקודות דמיון אך גם על שוני.

החוקר שאול שטמפפר מצביע על מספר אסטרטגיות חינוכיות שעמדו לרשות החברה המסורתית כנגד אתגר המודרניזציה במאה ה־19: שינוי ושיפור של דרכי הלימוד, אימוץ שיטות ארגון חדשות, שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המסורתית, ותיקון החברה. במאה ה־20, ובפרט לאחר מלחמת העולם הראשונה, האסטרטגיה התמקדה בעיקר כהתבצרות חינוכית ופיזית של עולם התורה. נבחן את פעולותיו של הרב הלפרין במרוקו בהתאם לאסטרטגיות האמורות ובהשוואה למתרחש אז בליטא.

1. שינוי ושיפור של דרכי הלימוד. גישה זו התבססה על ההנחה שנטישת לימוד התורה וקיום המצוות נבעה מדרכי לימוד בלתי נכונות. אין פגם בתורה אבל צריך לשכלל את דרכי ההוראה ולהתאימן לרוח הזמן. המצדדים בגישה זו חיפשו אופן לימוד נכון יותר. גם אם החידוש לא הונהג כדי להתמודד עם המודרנה הוא יכול היה לשמש אמצעי יעיל לכך, מאחר שעמד בפני ביקורת החשיבה המודרנית והיה בו כדי לבטל את כוח המשיכה של ההשכלה ולהחזיר את הסדר שהתקיים בעבר בחברה היהודית.

החינוך המסורתי היסודי במרוקו ואף החינוך המתקדם, יצרו קשר הדוק בין החינוך לבין הפולחן, על ידי פרישת חומר הלימוד על פני השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. התלמידים שהגיעו לרמת מיומנות גבוהה יותר קראו קטעים מספרי הקודש ופירושם בבית הכנסת, באופן יומיומי או שבועי. הרב זאב הלפרין הנהיג שינוי הפוך לדרך לימוד זו, בנוסח המהפכה שהתרחשה בליטא במאה הקודמת – השיעור היומי התקיים כל ימות השנה ולא ניתנו שיעורים מיוחדים.

לא נבחרה בכל תקופת לימוד מסכת אחת, והשיעורים ניתנו כסדר הגמרא. התחילו במסכת ברכות וסיימו במסכת נידה וחוזר חלילה ללא דילוגים. גישה ליטאית זו, שהתפתחה במאה ה־19 והונהגה במרוקו על ידי הרב הלפרין, טענה שיש ללמוד את כל התורה כל הזמן.תפיסתו המכוננת של ר׳ חיים מוולוז׳ין היתה שלא השיעור המועבר על ידי הרב הוא שממלא תפקיד מרכזי בחיי הישיבה, אלא הלימוד העצמי (ראו ספרו נפש הח״ם שער ד). בישיבת וולוז׳ין שבליטא הלימוד היה עצמי, לא היתה תוכנית כללית שחלה על כל בני הישיבה. לא היתה חובת נוכחות, היו תלמידים שבדרך קבע לא באו כלל לשיעורים, ובמובן זה ישיבת וולוז׳ין שימשה כמקום לימוד יותר מאשר מקום הוראה, גם אם יוחד בה מקום נכבד להוראה.