פנת האסלאם

קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה                  

קדושת ירושליםיום ירושלים

המסגדים שהזכרתי הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לשישים שנה לאחר כיבוש ירושלים על־ידי הצבאות המוסלמים. המדובר בצמד מסגדים: מסגד אל־אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (״ג׳אמ׳ע״), וכיפת הסלע (״קובת אלצח׳רה״), שאיננו מסגד במובן המדויק של המלה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור, אף על־פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל־אקצא — כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית — על־ידי החליף האומיי עבד אל־מלכּ, בעוד שמסגד אל־אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על־ידי בנו אל־וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באיסלאם ומסגד אל־אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.

אך מדוע הקים עבד אל־מלב את כיפת הסלע על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש שלנו? נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת היתה בידי מורדים. אבל הדעה הזו אינה מקובלת עוד על החוקרים. ההנחה כיום היא ששתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על־ידי המוסלמים בהר־הבית.

הסיבה הראשונה הינה דתית מובהקת: ארץ־ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האיסלאם — במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאיסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ־ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו מאותה עת לחלק מן האיסלאם האורתודוקסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ־ישראל וירושלים באיסלאם ניתן על־ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר־הבית.

הסיבה השנייה להקמת כיפת הסלע דתית גם היא, אבל מסוג אחר לגמרי ואולי יש בה גם גוון פוליטי מסוים. האיסלאם הכיר, תוך כיבושיו מחוץ לחצי־האי ערב, כנסיות מפוארות רבות. הוא ביקש להקים בית תפילה משלו שיתחרה בפאר הכנסיות של הנוצרים. כך הוקמה כיפת הסלע, כנראה בעזרת בנאים מקומיים, נוצרים ביזנטיים ואולי אף בעזרת יהודים, וזאת כדי להוכיח את עליונות האיסלאם על הדתות שאת שטחיהן הוא כבש וכדי לבטל את נחיתותם של מבני המסגדים הקדומים לעומת הכנסיות הנוצריות.

אם כך או כך, אין ספק שכיפת הסלע לא הוקמה כדי להתחרות בכעבה שבמכה. במשך כל הדורות ניסו רוב המוסלמים למנוע את הניסיונות להעמיד את ירושלים כמקבילה למכה ואל־מדינה. יש שניסו אפילו למנוע מלהעמידה במקום השלישי, לאחר שתי אלה, אך בכך לא הצליחו, שכן עצם בניית המסגדים מעידה על כך שבתוך האיסלאם עצמו התפתחה התפיסה של קדושת ירושלים ונקשרה גם בתולדותיו של הנביא מוחמר. הדבר נעשה על־ידי טיפוח סיפור מפורסם, שבראשיתו היה רק בבחינת אגדה שלא התייחסו אליה ברצינות יתרה, אך לאחר מכן נתקבל כאירוע היסטורי והפך לעיקר אמונה באיסלאם.

הכוונה למסע הלילי המופלא של מוחמר ממכה לירושלים (״איסרא״) ולעלייתו לשמים מהר־הבית בירושלים (״מיעראג׳׳׳). לזכר פרשה זו הוקמו שני המסגדים על הר־הבית. בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת המסורת המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמר במכה. המלאך הביא עמו בהמת־רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. היתה זאת בהמה על־טבעית בעלת כנפי נשר, זנב־טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת־רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל — ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ״אל־בוראק״ ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המלה ״ברק״ או ״סוסיא ברקא״, שעליו ירכב, לפי מסורתנו, המשיח בבואו לירושלים.

בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שבור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל: האם יש לך סוס "בר חיור ('חיור' = מאה בפרסית) גווני?" כלומר: האם יש לך סוס בן מאה גוונים? [כי חמורו של המשיח, כזה הוא]

 לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמר את בהמתו ליד הכותל המערבי בעת עלותו מהר־הבית לשמים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית  ״אל־בוראק״  ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים־נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמים וביקורו, בלווית המלאך גבריאל, את הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתו לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ״נעשה ונשמע״. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו — כיצד ליסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום — כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האליגוריה או חזון אפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באיסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה. יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמים נתקבלה גם כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד.עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ״אל־מעראג׳ חק״, היינו שעלייתו של מוחמר לשמים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (״סורת־אלאיסרא״). וכך אומר הפסוק: ״השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (״אלמסג׳ד אלאקצא״), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו״. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק-בקדושתה של ירושלים באיסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאיסלאם היא ללא ספק עובדה.

לזכר עלייתו של מוחמר מירושלים לשמים נקבע גם חג מיוחד — חג הי׳מעראג׳״ ב־27 בחורש רגיב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאיסלאם וממקורות ערביים קדומים — נקשרו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל־מדינה, אך יש שניסו גם להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האיסלאם. יש גם שקשרו את הר־הבית בירושלים בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים — ככלה אל חתנה ! אחרים מספרים שהכעבה במכה — אבניה נחצבו מהר הזיתים… עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד — אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמים לכעבה שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות — היא תיפול הישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה! כך כבשה לה ירושלים את מקומה באיסלאם ליד מכה, בדרך כלל בשלישית בחשיבותה לאחר מכה ואל־מדינה. עם זאת נשמעו באיסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד קדושת ירושלים באיסלאם — היתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים (גם בימינו!) טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באיסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות, אך השפעתם היתה מועטה ביותר.

גם למימד הפוליטי היתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באיסלאם. אולי קדושת ירושלים היתה פחות מרכזית באיסלאם, לולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים — לגבי ביזנץ — וכך היה כיבוש ירושלים, בסוף המאה האחת־עשרה על־ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באיסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הר הבית לכנסיות — התעוררו חכמי האיסלאם וקראו ל״גיהאד״, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת היתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהיתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ״שבחי ירושלים״. אם קודם לכן סיפרו ב״שבחי ירושלים״, כמו בשבחי ערים אחרות באיזור, הרי מאותה עת הפכו ״שבחי ירושלים״ לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באיסלאם. 

אפשר שתופעה דומה חלה גם לעינינו בזמן החדש. ייתכן מאוד שעצם איחוד העיר על ידינו במלחמת ששת הימים, היא המחזקת את קדושתה בעולם האיסלאם. אכן אין מנוס מלהכיר בעובדה שירושלים קדושה לאיסלאם משום שהיא קדושה ליהדות ולנצרות, ובאופן דומה. במידה מסוימת ומסויגת מודים בכך גם המוסלמים עצמם: הם מכירים יותר בקדושת ירושלים לנצרות ופחות בקדושתה ליהדות. ואף על־פי כן יש אולי סימנים גם להכרה בכיוון זה, אפילו בכתביו של סייד קוטב, איש ״האחים המוסלמים״, שיחסו ליהדות ולישראל היה שלילי ביותר והוא הוצא להורג במצרים בשנת 1966 על שום קנאותו הדתית. בפירושו של סייד קוטב לפסוק הראשון בסורה 17 שהזכרנו לעיל הוא אומר: ״המסע של הנביא ממכה לירושלים קושר את אמונות הייחוד הגדולות זו לזו למן אברהם וישמעאל ועד חותם הנביאים מוחמד. הוא קושר את המקומות  הקדושים לכל הדתות המונותאיססיות זה בזה, וכאילו מכריז מוחמר — אחרון הנביאים — במסעו המופלא ממכה לירושלים על קדשי הנביאים שקדמו לו ועל כך שבשורתו כוללת אותם בתוכה וקושרת עצמה בהם. שכן, מסע זה רומז על דברים שמעבר לגבולות הזמן והמקום והוא מקיף תחומים רחבים יותר מכל תחומי הזמן והמקום — ומכיל בקרבו משמעויות עמוקות יותר מאלה הנראות לעין בעת הקריאה הראשונה של הפסוק״.

http://www.onlinejihadexposed.com/2012/11/blog-post_3.html

סוף המאמר…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר