גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

לא היה בכתובים אלה ובמחזה שהוצג ככל הנראה בכיכר העיר, די כדי להכשיר דעת קהל עד לאקסטזה שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. לאינקוויזיציה נזדמן לשמש רוח חיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. מאסרו של סנדלר אנוס נודד, כאשר בחיפוש בכליו בפונדק ששם לן נמצאה כביכול הוסטיה – לחם קודש –   גנובה, הפך אותו לגיבור הפרשה ועמו כמה יהודים, שכאילו רצחו ילד נוצרי בעיירה לאגוארדיה, הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות.

׳גופת׳ הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (זו קיימת עד עצם היום הזה). עלילה זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. במניפולציות שונות, שבהן לקחו חלק אינקוויזיטורים מאווילה בהדרכתו במישרין של תומס די טורקמידה, שביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.

 אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת וכל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באווילה, מקום פעילותו של טורקמידה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הוצאו לשריפה ב־16 בנובמבר1491   בפומבי הוצג הקשר היהודי־האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות.

באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס די טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה. התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים, כאשר כותבו מאיץ בה לפעול לתיקונם.

 כותב התזכיר ראה שמחובתה של המלכה לפעול לשם תיקון בעניין כללי כתפיסת משרות בידי רחידורים (אלה נתמנו על־ידי הכתר) בערים והעברתם לידי אנשים בלתי ראויים, או מינוייהם של הגמונים וראשי המסדרים הצבאיים, כאילו הנהלת המדינה בראש מעייניו של טורקמידה. אבל לענייננו חשובים שני סעיפים שנגעו ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהן שיפוט על נוצרים והדגש הושם על חכירת ההכנסות — המסים של המלכות וגבייתם: האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים ונשיאת הסימן המיוחד ליהודים ואיסור ללבוש בגדי משי(ליהודים ולמאורים), ולפי זה החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים.

 והרי שני האיסורים האחרונים שנמנו בתזכיר (ההפרדה והסימון והלבוש), הם החלטות הקורטס (הסימן ב־1476 במדריגל וההפרדה ב־1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעתו לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך. הוא יצא להכיר בעובדה שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.

את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, הרי קיימת דחיפות לטפל בכך שאותו תזרים לא ייפסק עם הגירוש והמדינה תסבול משבר כספי חמור. ואם כי היו כבר אנוסים שעסקו בחכירת מסים וכן היו שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אף־על־פי־כן, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים.

עיון ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה, דיו כדי ללמדנו עד כמה היה ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלוי בפועלם של החוכרים, אף אם היו גם פיגורים בגבייתם. שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרנאנדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד. אתם היו קשורים חוכרי משנה יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו יוסף אברבנאל). ולא על מסי המלכות בלבד הצביע התזכיר אלא הוא נתכוון גם לחכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המֶסְטַה ומסי העקיפין שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה יצא אפוא לטעון שאם הכתר לא ייתן דעתו לכך, עלול לחול משבר כספי חמור במדינה. אף אין לשכוח שאותו זמן היתה המלחמה בגרנדה בעיצומה.

והנה נראה לנו להסמיך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס מבלי שהיה צורך לכנסו. ב־10 בדצמבר 1491 בריאל די לה ויגה, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת ניצחון לגרנדה, ציוו המלכים בצו בן 146 סעיפים, כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין. בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים נקל יהיה לשים יד, ומה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שאת תאריך התזכיר יש לקבוע לכל המוקדם לשנת 1490. סמיכות ההוראה לצו הגירוש אף היא מלמדתנו על הדחיפות בקביעתו.