זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

ממזרח שמש עד מבואו

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משכנעת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסייה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה- 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים מוסלמים ויהודים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו, הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היא המעיין ממנו שואבים את הכוח ואת החיוניות לחיות בפועל.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב  וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא כידוע, רעיון מושרש במסורת ישראל.

גם כאן ראינו אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחית מתמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת נרד עול הגויים. מה שמאלף בכתביו של אנגלי זה הוא, כי למרות היותו מיסיונר נוצרי שהתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזה מכשול להצלחתו כמיסיונר.

פראנצס מאקנאב, שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים. הוא מסביר זאת כתגובה מובנת לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי יום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת הידות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים בכותאב.

 זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת הפרוטקטורט הצרפתי נשתנה לטובה. עצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המלאח.

וולטר הריס כותב על אחד ממנהיגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. .פעם אחת הוא שאל את סבתתו לפי לכתו לישון: " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? " היא ליטפה את ראשו וחשיבה לו: " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של שחרור מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור של ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את תקוות הגאולה, והדברים התקבלו כדבר ה' היוצא מירושלים. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע למען הישוב בירושלים.

התרומות לארץ-ישראל

 תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא מונה את השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא משיחם. כדי  לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסוים. התרומות לארץ ישראל נתפשו אפוא כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יושבי ארץ ישראל, כי קיום הישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד ירושלים על פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר.

 מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם ?  אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס מן השמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך של נס ויד הי, ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר גם ריילי.

 באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להישאר כנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא ביד אדם ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

 מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד אפוא, תפקיד של הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן פרט נוסף על אלה שהעלו שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמוך ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים בארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים. במקום אחר בספרו מציין ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים.

ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום. תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהרד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה-60 של המאה הי"ט.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר