الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
ממש כמו האחים המוסלמים, גם נאצר הכחיש את השואה. בריאיון שפורסם ב׳דויטשה נציונל־צייטונג׳ ב־1 במאי 1964 הדגיש נאצר כי ״במשך מלחמת העולם השנייה היו רגשי האהדה שלנו עם הגרמנים. […] השקר בדבר שישה מיליוני יהודים שנרצחו – איש לא מקבל זאת ברצינות״. אין ספק: האנטי־אימפריאליזם של נאצר ויחסיו עם ברית המועצות, מחד גיסא, והאנטישמיות והכחשת השואה שלו, מאידך גיסא, הוכחו כהולמים אלו את אלו כל הדרך ל״.1967
רק בשנת 1967 שב עברו של נאצר באחים המוסלמים להשפיע על מדיניותו. מסקנותיו של נאצר ממפלת צבאו במלחמה עלו בקנה אחד עם שנאתו ליהודים ועם חיבתו לתאוריות הקשר.
מסקנה ראשונה: הערבים לא הובסו בידי הכוחות המזוינים של ישראל, אלא, לאמתו של דבר, היו קורבנותיהן של מעצמות גדולות. ״מהרגע הראשון היה ברור שמאחורי האויב פעלו כוחות אחרים. […]היינו קורבנותיה של תחבולה מדינית, תרמית פוליטית שלא העלינו על דעתנו שמעצמה גדולה תהיה מעורבת בה״, הצהיר כבר ביומה הרביעי של המלחמה.
מסקנה שנייה: קדימה, למלחמה הבאה! בקיץ 1967 הציעה ממשלת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה בתמורה לחוזה שלום. ביום 1 בספטמבר, בפסגת מנהיגי מדינות ערב בח׳רטום, נענתה ההצעה בשלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לשיחות עם ישראל. במקום אלו הואצו ההכנות למלחמה חדשה. ביום 23 ביולי 1968 הצהיר נאצר: ״החיים יהיו נטולי ערך ונטולי משמעות כל עוד האדמות הערביות לא תשוחררנה עד הסנטימטר האחרון […] המערכה נגד האויב קודמת לכל דבר אחר״.
מסקנה שלישית: אלוהים העניש את הערבים בתבוסה מפני שהם סטו מדרך הישר. כדברי נאצר ב־23 ביולי 1967: ״אולי ביקש אללה אדיר הכוח ללמדנו לקח […] לטהר את נפשותינו מהפגמים שקלקלו אותנו ומהחסרונות שעלינו לתקן אם מבקשים אנו לבנות את החברה החדשה שלנו״. נאצר עצמו הוא האיש שלאחר מלחמת יוני שב במפתיע לרטוריקה איסלאמית, והניע את גלגלי המפנה הדתי שנמשך עד עצם ימינו אלה.
וכך, בשלטונו של נאצר הואבסו קצינים מצרים בחומר לימודי על משמעות הג׳יהאד ועל מלחמותיו של מוחמר. תחת שלטונו של נאצר נצטוו כלי התקשורת הנשלטים בידי המדינה להעניק לאיסלאם זמן אוויר נרחב, והוקמו תחנות רדיו המשדרות פרקי קוראן מבוקר ועד ערב. באפריל 1968 זכו מאות אסירים מן האחים המוסלמים לחנינה, ולראשונה בתולדות מצרים הופרדו תלמידים מוסלמים ונוצרים בבתי הספר. מאז ומתמיד הגיב נאצר כזיקית לשינויים בסביבתו הפוליטית. אולם צבעיה העיקריים של זיקית זו – פשיזם, אנטי־אימפריאליזם ואיסלאמיזם – היו מצויים כבר במצעם של האחים המוסלמים.
מה שהחוקר בסאם טיבי מכנה ״המעבר ההיסטורי אל האיסלאמיזם הג׳יהאדי״ יכול אפוא להיתלות בשני גורמים. ראשית, ההשפלה שחוו צבאות ערב בתבוסתם, ושנית, פרשנותו של נאצר למשבר זה, שהשיבה אותו אל שורשיו האיסלאמיים ואל הנתיב שסללו אל־חוסייני ואל־בנא. נאצר מת מוות טבעי בשנת 1970 לאחר שלקה בלבו. לעומת זאת, יורשו, אנואר א־סאדאת, נרצח בידי איסלאמיסטים בשנת 1981. במהלך 11 שנות שלטונו פקד את המדינה שינוי נוסף.