ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאןדן אלבו

תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.

א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.

לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.

ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.

עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.

ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים. [כאי יברדו או יפסדו].

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר