כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

חבורת אריות

בין גדולי החבורה, נמנו גם המקובלים: ר׳ ישעיהו הכהן", ור׳ יעקב גדליה. את ר׳ ישעיהו הכהן תארו : ״הרב הגדול והקדוש, תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו, איש אלקים קדוש״. ר׳ ישעיהו, שהיה בעל נכסים, בנה מהונו בית הכנסת בעיר מרקש, ברחוב נגידים או ״דרב תאזר״ כפי שמכונה בפי העם. בית ­הכנסת נקרא על שמו, ועמד על תילו עד העת האחרונה.

ר׳ יעקב גדליה היה מו״ץ במרקש, וזמן מה היה גם מו״ץ באגאדיר ובסאלי, על כתב המקובל ר׳ שלום בוזאגלו בהקדמתו לפירושו מקדש מלך על הזוהר: ״ואריה דבי עילאי, דיתיב בתוונאי דליבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מצוה, ויחדיו נמתיק באהבה ואחוה, הוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם, הדיין כמוהר״ר יעקב גדליה זלה״ה״.

אף המקובל הידוע מהעיר טיטואן, הגאון הקדוש ר׳ יעקב מאראגי, היה קשור זו. ומסופר שפעם אחת נחלק עם ר׳ אברהם אזולאי בפשט הזוהר, וכדרכם של תלמידי חכמים ניסה כל אחד להוכיח לחברו את צדקת דרכו, עד שגברה ידו -עקב, ור׳ אברהם הודה לדבריו.

עליו מספר החיד״א, ששמע מפי רב חסיד אחד, שר׳ יעקב היה עני מרוד, וקיים את התורה מתוך עוני ומחסור. וטעם הדבר, כי מן השמים נגזרה עליו גזירה שכל שיהיה לו יאבד, כי כך היה תקונו. ואכן, כל ימי חייו, אם בא לידו איזה ריוח מועט,  תיכף ומיד הפסידו, ונשאר בלי כלום. יחד עם חברו ר׳ אברהם ן׳ מוסא, המכנהו "החכם השלם, המקובל האלקי״, חברו הגהות לספר אוצרות חיים של רבי חיים ויטאל, כמו כן חיבר גם פירוש על האידרות.

לחבורת אריות זו הצטרף ר׳ יעקב פינטו, התקבל בה כחבר מן המנין, ועד מהרה הפך להיות אחד מראשיה.

צלוחית של פלייטון

קדוש עליון, היה ר' יעקב. איש תם, יושב אהלים, פרוש מכל ענייני העולם הזה.

תענוגותיו – מזיו השכינה. ושאיפותיו – להתקרב אליה ולדבוק בה.

שיג ושיח אין לו עם הבריות, מנותק מדרכי העם ההולכים במורדות מחשכי החומר, פניו למעלה, אורח חיים למעלה למשכיל (משלי טו, כד). חיותו בעולמה של תורה, כל הוויתו ורעיוניו נתונים בה, באהבתה ישגה תמיד. בכל תחום ממקצועות התורה ידיעותיו שופעות כמעין המתגבר, מפכות בעוז כנהר שאינו פוסק. והכל טהור, בהיר ונהיר, שמן זית זך, כי תורת אמת היתה בפיו.

בהיותו חבר באותה אגודת חסידי עליון, שרפי מעלה, דומה היה ר׳ יעקב לצלוחית של פלייטון מגולה הנתונה בחנות בשמים, קולטת ושואבת מריחות חברותיה מוסיפה בהם את ניחוחה המיוחד לה, ומפיצתו ביתר שאת. כך ר׳ יעקב, התחכך בשולי גלימותיהם של חבריו הצדיקים, שאב מתורתם ומעשיהם, הוסיף לכך את ניחוחו המיוחד לו, ורקח מרקחת נפשו לכבוד בוראו שבשמים. מצלוחיתו נדף ניחוח עדין ונדיר, המשלב בתוכו טעם יינה של תורת הנגלה, עם ריחה המשכר של חכמת הנסתר.

ואם בהשוואה לצלוחית פלייטון אנו עוסקים, כמה קולעים כלפי ר׳ יעקב, דברי חז״ל (מסכת ע״ז דף לה:), המדמים תלמיד חכם ששמו מתפרסם בעולם לצלוחית זו שריחה נודף בהיותה מגולה, ופירש רש״י שם: "מגולה ריחה נודף, והיינו דכתיב (שיר השירים א,ג) שמן תורק שמך, כשמגלין אותה ומריקין שמנה, כלומר כשאת־ מלמד תורה לתלמידים, אז יצא לך שם בעולם״.

כך גם ר׳ יעקב, תיכף בבואו למרקש החל להריק ממעיינות חכמתו לתלמידים ותוך זמן קצר התפרסם ברבים, עד ששמו נישא בהערצה בפי כל. בני העיר שהרגישו כי איש אלוקים סובב בתוכם, מינוהו לרב עליהם, ולאחר תקופה קצרה נחשב כבר לאחד מרבני האזור כולו. ר׳ יעקב לא הסתפק בכך, ומלבד ששימש כמורה דרכה של קהילת מרקש, ניהל בה גם ישיבה גדולה, אשר תלמידים רבים שחרו לפתחה, כפי שיסופר להלן (בדברי ימי אחיו ר׳ אברהם זצ״ל).

כל כוחו ומרצו השקיע ר׳ יעקב בעבודת הבורא. את האלקים התהלך ר׳ יעקב מדרגה זו לדרגה גבוהה הימנה, עלה ונתעלה בסולמו של ר' פנחס בן יאיר. מפרישות לטהרה, ומטהרה לחסידות, וכן הלאה, עלה ונתעלה עד לשמי מעלה, והגיע למעלת רוח הקדש.

מתחילה דומה היה ר׳ יעקב לארון הזהב שבמשכן, תוכו עץ, וסביבו זהב. היינו: פנימיותו חומר מורכב, אנושי, בר חלוף, וחיצוניותו זהב התורה ומעשים טובים.

אך לאחר זמן כאשר התמיד לעלות במעלות הסולם, מקדושה לקדושה גבוהה הימנה, התרומם  טפח וטפחיים, וסחף אחריו אף את אותו גוף חומרי מורכב שהכניע מהותו, הזדכך, ונהפך להיות קודש. ככל הנראה חש היטב בתפקידו הטפל, והשתדל להצניע את עצמו, למעט בדרישת צרכיו ככל האפשר, ולא להפריע.

אודות לכך זכה ר׳ יעקב בעת למודו להתפשטות הגשמיות, ולא חש בכל אשר נעשה סביבו. לסובבים אותו היה נדמה כאילו גופו כאן ונשמתו נעה בשמי מעלה, באים לשמוע קול תורתו.

לא בחינם זכה לגילוי אליהו הנביא, ולמד תורה מפיו, כפי שהללוהו חכמי הדורות: " אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא ז״ל "

כך זכה והתעלה לעשות רצון קונו באהבת אמת, ללא כוונת שכר, להדמות למלאכי מעלה העושים רצון בוראם למען שמו בלבד, ונהיה בבחינת הכרובים שעל הארון, פורשי כנפים למעלה ופניהם אל הארון, כביאור זקנו הרי״ף זצ״ל, בספר דרשותיו

״וטעם היות הכרובים פורשים כנפים ופניהם אל הארון, לומר, שלא יפנה התלמיד חכם לדבר אחר זולת אל הארון ואל התורה, כמו שאמר התנא הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והיו הכרובים פורשי כנפים שיהיה הלימוד לשם שמים למעלה, ולא לפניה אחרת ח״ו, רק ידמה למלאך ד׳ עושה רצונו מאהבה״.